יום חמישי, 11 ביוני 2009

הַגְלַדְיוֹלָה בַּעוֹלָם

הַגְלַדְיוֹלָה בַּעוֹלָם

בְּמָרוֹקוֹ, רָכְשָה חלִיפָה מְחוּיֶטֶת,
וּבְּסִין הִיא אָכְלָה לָה צַבִּים.
בִּפְּרוֹבַנְס עִם נְכָדֶיהָ, טִיילָה לָה רוטֶטֶת,
וּבְּפָּרִיז רַק נִיצְלָה מַצָבִים.

בְּמַדְרִיד, הִיא מְאֹד אהָבָה הַפָּאִיָיה,
בַּרְצֵלוֹנָה הִצִיעָה דָגִים,
בִּגְרָנָדָה, מִסְגֶרֶת הַפַּסְחָא הִפְתִיעָה
וְנְיוּ יוֹרְק רוֹפְפָה לָה בְּרֶגִים.

אַקָפּוּלְקוֹ כּוּלָה כְּבָר הַייְתָה לְרַגְלֵיהָ
אֶקְזוֹטִית כְּמוֹ אַגָדוֹת
בְּקרֵיינְס בּאוֹסְטרָלִיָה חָלְתָה, וְעַלֶיהָ
הוּטָל לֶאֱכוֹל רַק גְלִידוֹת.

בְּתַאִילָנד, הַלַּיְלָה בִּילְתָה בַּרָכֶּבֶת
מִבּנגְקוֹק וְעַד לְצַ'אנְג מַאִי,
וּבְּלוֹנְדוֹן, סָבִיב מַבִּיטָה וְחוֹשֶבֶת,
שֶהָאַרְיֵה שֶבְּבַּקִינגְהֵם, חַי.

וְאַנִי לְיָדָה אַסְקוּפָּה הַנִדְרֶסֶת
לִי הִיא מוּשָא לְסגִידָה,
וְאֵין לִי מוּשָג אִם בִּכְלָל הִיא תוֹפֶשֶת,
שֶהִיא בִּשְבִילִי אַגָדָה.

אֵיך זֶה?

אֵיך זֶה?

אֵיך זֶה שֶאַרְבָּעִים שָנָה:
קָמְנוּ בַּבוֹקֶר מֵאוֹתָה מִיטָה, וְעדָיִין הָלַכְנוּ בִּדְרָכִים שוֹנוֹת?
בָּנִינוּ חלוֹמוֹת שוֹנִים לְקַרְיֵירָה, וּמִשֶשָבְנוּ, זָכִינוּ מֶחלוֹם מְשוּתָף לִיהנוֹת?
לַמְרוֹת הְיוֹתֵנוּ שַייָכִים לְכּוֹכְבֵי לֶכֶת שוֹנִים, הִצְלַחְנוּ עוֹלָם מְיוּחָד רַק לָנוּ לִבְנוֹת?
כְּשֶבְּעוֹלָם פְּרָטִי זֶה, הַמִגְדָלוֹר שֶל חַיֵינוּ, הָיָה גִידוּל הַבָּנוֹת...

אֵיך זֶה שֶאַרְבָּעִים שָנָה:
גַם כְּשֶרָבְנוּ, רָצִינוּ בְּסַך הַכּוֹל לַגַעַת וְלִתְהוֹת,
וְלֹא הִפְסַקְנוּ לְהַבִיט בַּעֵינָיים, גַם כְּשֶהַעֵינָיים הָיוּ בּוֹהוֹת.
וְגַם מִקְצוֹת עוֹלָם, חָשְנוּ בְּיַחַד גַם כְּשֶהָיִינוּ בּוֹדְדִים,
וְעַל הַמֶרְחָק הַפִיזִי גִישַרְנוּ, בַּחלוֹמוֹת שֶחָפְפוּ לְלֹא תַּקְדִים.

אֵיך זֶה שֶאַרְבָּעִים שָנָה:
עָבְרוּ בַּאַחַת, כְּאִילוּ רַק אֶתְמוֹל חָיִינוּ אֶת הַמִפְגָש הַרִאשוֹן,
שֶאֵין אנִי זוֹכֵר אֶת עַצְמִי בִּלְעָדַייך, וּכְּשֶאַת אֵינֵנָה, אֵין אנִי יָכוֹל לִישוֹן,
שֶעַד הַיוֹם, אנִי מַבִּיט עָלַייך, כֹּל אֵימָת שֶאנִי חָש צוֹרֵך בִּמְנוּחָה לַעֵינָיים
שֶלְיָדֵך אנִי חָש חַי, כְּאִילוּ בָּגַרְתִי רַק לִפְנֵי שְעָתַיים?

בְּהַתְחָלָה

בְּהַתְחָלָה

עַל מָה שֶאַמְרוּ עַל עָרִינוּ, צָרִיך עוֹד לְהִתְרָגֵל
שֶעָפוּלָה הִיא חוֹר בְּסוֹף הַסַרְגֵל.
וְעַל כְּפַר סָבָּא, שֶהִיא עִיר, אַבָל בְּעֶצֶם כְּפָר,
וְרַק עַל בְּאֶר שֶבָע לֹא אָמְרוּ שוּם דָבָר...

אִם כִּי בְּעֶצֶם בְּאֵר שֶבָע הִיא עִיר עִם תִּיאַטְרוֹן,
וְלֹא שָכַחְנוּ גַם אֶת הַקוֹנְסֶרְבָטוֹרִיוֹן,
וַאנִי עַל בְּאֵר שֶבָע אֵינֵנִי צוֹחֵק כְּלָל,
כִּי בִּבְאֵר שֶבָע פָּגַשְתִי לַרִאשוֹנָה אֶת מִיכַל.

אנִי - תַּלְמִיד תִיכוֹן וְהִיא כְּבַר בַּצָבָא - אוֹי לַסקַנְדָל,
וְהָיָה לָה שֵעָר מְתוּלְתָל, בְּצֶבַע שֶל פִּרְחֵי חַרְדָל
וְאַחרֵי שֶעָמַדְתִי בַּבְּחִינָה עַל צָ'יִקוֹבְסקִי וְעַל צִילוּם הַעוּגָה מִבֵּית אִימָא,
הִתְאַהבָה בַּסְווֶדֵר שֶלִי, וְלָצֵאת אִתִי הִסְכִּימָה.

אבָל אנִי הָיְיתִי יֶלֶד מְגוּדָל וְחמוֹר לְלֹא תַחרוּת
וְעוֹד הָיוּ לִי צָרוֹת בְּנוּסַח בְּחִינוֹת הַבַּגְרוּת,
וְלָכֵן בַּהִזְדַמְנוּת הַרִאשוֹנָה בָּה פָּגְשָה קָצִין עִם עתִיד,
הֵעִיפָה אוֹתִי, וְעוֹד חָשְבָה שֶזֶה לְתָמִיד.

אבָל אנִי אָרַבְתִי לָה מִתוֹך הַצֵל חָמֵש שָנִים,
עַד שֶעֶרֶב אֶחָד נִפְגָשְנוּ פָּנִים אֶל פָּנִים,
וְאָז רָקַדְנוּ שוּב, וְלֹא חָשְתִי שֶהַזְמָן אֶת הַקֶשֶר מִיתֵן
וְהִיא הֶחֱלִיטָה – זֶהוּ, אִיתוֹ אנִי אֶתְחַתֶן.

אבָל לָקַח לִי שָנָה לְשַכְנְעָה לַבוֹא בַּבְּרִית,
לַמְרוֹת כֹל זְחִילוֹתַיי, הִיא שִיחקָה אֶת הַאכְזָרִית,
וְטָענָה שֶלֹא בָּא לָה לְכָבֵּס אֶת הַגַרְבָּיִים שֶלִי
(לַמְרוֹת שֶגַרְבָּיִים מְלוּכְלָכִים שָמִים בַּמַקְפִיא).

אבָל בְּרֶגַע חוֹסֶר רִיכוּז, סוֹף-סוֹף הִצְלַחְתִי לְסְחוֹפָה,
אָמְרָה "כֵּן" וּמִייַד גָרַרְתִי אוֹתָה אֶל מִתַחַת לַחוּפָּה.
וּמֵאָז עָבְרוּ אַרְבָּעִים שָנָה וְכֹל הַזְמָן אנִי שוֹכֵחַ שֶאנִי כְּבָר לֹא חָייַב,
לִהְיִוֹת בָּה כֹל הַזְמָן כֹּל כָּך מְאוֹהָב.

הַחַתוּלִים שֶל מִיכַל

הַחַתוּלִים שֶל מִיכַל


בְּחָצֵרֵנו הִשְתַכְּנוּ מֵאוֹת שֶל חָתוּלִים,
בּרִיאִים וּשְזוּפִים כּוּלָם, עסוּקִים בְּהִילוּלִים,
וְאַף לַאחַרוֹנָה חָתְמוּ שָלוֹם עִם אֵיזוֹ אָגוּדָה
שֶל עַכְבָּרִים שֶפָּחַדוּ בְּחִיל וּבִרְעָדָה.

הֵם חתוּלֵי רְחוֹב, שֶאֶת טְפָרָם שוֹלְפִים לִפְנֵי כָּל זָר
כְּשֶפַרְצוּפָם זוֹעֵף, וגַם לִבָּם כְּעוֹלָמָם, אַכְזָר...
וּכְשֶשָכֵן יוצֵא אֶל הֶחָצֵר, אַז הַפַּרְוָה סוֹמֶרֶת,
וְאִם שְכֵנָה תָּעֵז לָבא, אוי לְאותָה גְבֶרֶת.

הַמַשָאִית תִּפְרוֹק תָּדִיר שָקִים עִם מְזוֹנוֹת
שיחולקו לחתולים, יומית, מנות-מנות.
ויש אומרים שהמזון לגמרי משובח,
ושגם כלב של שכן אכל, וגם נבח.

והמחסן העיקרי של אלה מטעמים
בתא מטען של מכונית, שם הם ממוקמים
ואם תחפוץ להיכנס לאוטו, ולנסוע
אז מהריח תתעלף, תמחץ את המנוע...

וכמו בווינה בימים של יוסף השני
לחתולים יש מיטיבה, עם רגש בורגני
היא מממנת את הכול, מזון ובילויים,
וגם הבטיחה הרצאות, בריכת שחייה, וג'ים(!)

היא מלטפת את ראשם ברגש אימהי
וגם נתנה להם שמות, לולו וגם ליהי
והם את שמה ממלמלים, שמחים בדרך כלל
הידד לכל ההטבות, תודה רבה מיכל!

הַתְמוּנָה

הַתְמוּנָה


אַנִי מַבִּיט בְּתמוּנָתָהּ מִלִפְנֵי מ' שָנִים וְלא מַאמִין
שְעֵרָה הַגַלִי וְגוּפָה הַתָמִיר הִכּוּ אוֹתִי כְּבָר אַז בְּסַנְווֵרִין,
אֶת נְעוּרֶיה הֶעֱנִיקָה לִי כְּאִילוּ מִכַּד שֶהִיא יָצְקָה,
וַאנִי כֹּל טִיפוֹתֵּיהָ שָתִיתִי דָקָה אַחָר דָקָה.

וַאנִי מַגְבִּיהָ הַמַבַּט, רוֹאֵה אוֹתָה, וְהִיא עתִירַת מִידוֹת,
כֵּיצַד מֵהַיַלְדָה שֶל אַז, צָמְחָה גְלַדְיוֹלָה שֵכַּזֹאת?
מַה הַסָם שֶחִיזֵק לֵב עַדִין וְהַפָכוֹ לְלֵב מַענִיק,
מַה יֵש בַּה הַיוֹם, שֶמִמֶנוּ אַף פַּעַם לֹא שָבַעתִי מַסְפִּיק?

הַאִם זֶה הַרָצוֹן לִיצוֹר בְּעֵט וּבְּמִכְּחוֹלִים
עַל נְייָר, בַּד וְקַרְטוֹן, בְּמָצָגוֹת, וְהַכּוֹל בִּנְחַלִים?
הַאִם אֵלֶה סְפָרַייךְ, שֶלֹא בָּרוּר מַה קָדַם, הַאִיוּר אוֹ הַכְּתִיבָה?
אוֹ אוּלַי בַּסַקְרָנוּת וְהַרָצוֹן לִבְלוֹעַ אֶת כֹּל הַעוֹלָם בְּאַהבָה.

כִּי לְעִתִים אַנִי מַבִיט בַּך תוֹך כְּדֵי אוֹפֵּרָה אוֹ תֵּיאַטְרוֹן,
וְעַל פָּנַייִךְ נְסוּכָה הִילָה שֶל צוֹעֶקֶת "תוֹדָה" בְּמלוֹא הַגָרוֹן,
כְּאִילוּ הַבּוֹרֵא עָשָה רַק עבוּרֵך אֶת עוֹלָמוֹ לְדוֹרוֹן
אַת בְּכֹל רֶגַע, מוּכָנָה לְהוֹדוֹת לוֹ עַל כַּך בְּרוֹן.

סַבְתָא

סַבְתָא

הַאוֹרְלוֹגִין מְצַלְצֵל אַרְבָּע וְעוֹד מַחצִית,
רַק כְּדֵי שֶהַצִיפִּייָה לַקְטָנִים אֵש בְּלִבֵּך תָּצִית.
הוּא, שֶזָהָב מַעטִיר רֹאשוֹ וְהִיא שֶנוֹלְדָה לִהְיוֹת נְסִיכָה,
בָּאִים לְמִיטָתֵך לְחַבֵּק, וְהִיא גַם פְּרָחִים מַבְרִיחָה.

אַז, בִּדְיוּק אַז, צוֹהָר לִבֵּך נִפְתָח וְהָעוֹלָם מִתְגַמֵד
מֵהַמֶתֶק שֶבַּקוֹל, מֵהַמַגָע הַזָהִיר וְהַחוֹמֶד,
מִגַלֵי הַחוֹם הַשוֹפְעִים וְהַמְמִיסִים כֹּל חֶסֶם
מִשֶפָע הַצֶבַע וְהַצְלִיל, הַיוֹצְרִים לָהֶם אֶת הַקֶסֶם.

וְהֵם, כְּפַּרְפָּרִים אַחַר הַצוּף עָלַייךְ דְבוּקִים זוֹהָרֵי אוֹר
וְאֵת לִבֵּך הֵם מְמַלְאִים בְּכֹּל מַה שֶטָהוֹר
וְאַת כֹּל כּוּלֵך קוֹרֶנֶת וּמְפָזֶרֶת סְבִיבֵך כּוֹכְבֵי פֶיָה
הַמוֹלִיכִים אֶת יְדֵיהֶם הַקְטָנוֹת בְּכֹל שוֹבְבוּת לֹא צְפוּיָה

עוֹטֶפֶת אוֹתָם בְּתוֹך עוֹלָם שֶל הֶחָלוֹם בְּמַעשִיוֹת,
עַל עֶפְרוֹנוֹת פַּנְדָה הֵם מְדַמְייֵנִים מַרְבְדֵי צֶבַע בְּכַּמוּיוֹת
וּדְבֵקִים עַל בְּשָרֵך, הֵם שוֹאבִים וּנִשְאָבִים
בְּמַרְאוֹת הַפֶּלֶא שֶאַת מְפִיקָה לָהֶם מְהַמַחְשֵבִים.

וּבְּרֶגַע שֶהַדֶלֶת נִסְגֶרֶת מֵאחוֹרֵיהֶם, אַת מַנְמִיכָה בַּאַחַת,
וְהִילַת הַפָּנִים נֶעֱלֶמֶת, וְהַמֵחוּש יימַח שְמוֹ הַרֶגַע יִנְחַת
עייֵפָה וּכְּפוּפָה, אַת אוֹסֶפֶת כֹּל פִּיסַת פַזֶל, כֹּל אֶבֶן דוֹמִינוֹ, וְכֹל כַּדוּר,בְּצִיפִייָה שֶגַם מָחָר יַעלֶה הַצוֹרֵך, וְאַת תּהִיי הַסִידוּר...

לְפלַרְטֵט בְּגִיל כְּשֵלָנוּ

לְפלַרְטֵט בְּגִיל כְּשֵלָנוּ

בְּיוֹם הַאַתְמוֹל, כְּשֶאַך הִתְחַתָנְתִי,
יַדַעְתִי הֵיטֵב לְפלַרְטֵט
הֵבֵאתִי פְּרָחִים, פְּרָלִינִים בָּחַרְתִי
וְכֹל זֶה תָרַם לַדוּאַט

וְכָך עִם הַזְמָן, הִתְחַלְתִי בֵּינְתָיִים
לַתוּר עוֹלַמוֹת אחֵרִים
הַקְלִיפּס בַּעָגִיל, חָשוּב שִבְעַתָיִים
כְּשֶאֵיִן בַּאוֹזְנָיִים חוֹרִים

וְגַם עדָיִים נוֹצְצִים עִם שַרְשֶרֶת
נַחתוּ מִמַטוֹס בֶּחֶדְוָוה
מַמָש לֹא רָאוּ כַּמוֹךְ מְאוּשֶרֶת
מֵאַז שֶיָצְרוּ אֶת חָוָוה

עָבְרוּ עוֹד שָנִים, וּשְנֵינוּ בָּגַרְנוּ
וְנוֹסְפוּ סִפְרוֹנֵי הַשִירָה
מִילוֹת אחֵרִים דַפֵיהֵן קָרָאנוּ
שִידְרוּ רִגְשוֹתַיי כִּפְּשָרָה.

אַךְ הַיוֹם, הַפְרָליִן גוֹרֵם לְמִיגְרֵנָה
וּפְרָחִים מְבִיאִים עִיטוּשִים
וְגַם עַדַיִים, אוֹתָם מִי ירְאֵנָה?
וְספָרִים אֵיִן כְּבָר אֵיפֹה לָשִים

אַז מָה כְּבַר אָבִיא לָךְ, הַיוֹם כִּי הִגָענוּ
שֶתֵדעִי מַה גְדוֹלָה הַחֶמְדָּה,
מִלְבַד אֶת הָלֵב, (עָלָיו כְּבַר שָמַענוּ).
מִילִים לְיָיצֵר תְּהוּדָה?

אַת וַאנִי

אַת וַאנִי

שוֹרְשֵי שֵיעָר שֶלָךְ וְגַבּותַיי, כַאִילוּ נולְדוּ מְאותָה אֵם,
סוֹפְרִים לָנו בְּצַחותָם אֶת הַחָסֵר וְגַם אֶת הַשָלֵם.
שְבִילֵינו הוֹתִירוּ סִימָנָם בְּתוֹך עָנָן הֶאָבָק שֶל הַחַיים,
עֵת מָשַכְנוּ בְּיחַד וּלְחוּד בְּכּל הָעוּלִים

הִשְלִים מָשַב הַזְמָן סִימֵן תַלְמֵי בִינָה עַל פַּרְצוּפֵנוּ
אחוֹרָה נִתְבּוֹנֵן וְנִתְמָה, הַנִתְמַלֵא חלוֹמֵנוּ,
הָאִם כֹל עוֹל ועוֹל שֶעלִינוּ הוּשְמוּ, מָשַכְנוּ בַּהֵם כִּדְוַוי?
וְהָאִם לְאַחַר מַעשֶה, כָּרִינוּ שְבִילֵנוּ, בַּמָקוֹם שֶהָיָה כְּדָאִי.

אַבָל מַשַב הַזְמַן צָרָב וְעֵיִנֵי זִיכְרוֹנֵנו נֶחְרֱכוּ
וּמַה שֶנֱחְרָט הֵם הַבּוֹרוֹת וְהַמַהַמוֹרוֹת בַּהֵן רַגְלֶנוּ הָלְכוּ
וּפֹה וְשָם טִיפוֹת שֶל מֶתֶק שֶנֵאֱסַף אַך בְּרִגְעֵי הֵבְזֵק
אַשֶר אִיחָה שִבְרֵי הָלִיכָה וְהָסְדָקִים שֶבּנֶפֶש חִיזֵק

וּבְּאוֹתָם שְבִילִים, רְתוּמִים וְרָצִים, אָנוּ שִילַחְנוּ יַד לֶאֶחוֹז זֵה אֶת זוֹ
הֶחֱזַקְנוּ חָזָק עָד כִּי אֶצְבֶּעוֹתֵינוּ הִלְבִּינוּ וְלֹא חַשְנוּ עוֹד אִם הוּזְזוּ
וְאִיש מֵאִתָנוּ לֹא חָלַם לְאַפְשֵר לַאַחֵר
לָנוּד, גַם אִם בְּחוּלְשַת רֶגַע, לָנוּד הָיָה בּוֹחֵר.

וּבַּיָד הַשְנִייָה, לִיטַפְנוּ וּנִיקִינוּ עֶלְבּוֹן וּמַכְאוֹב
וּבִּשְבִיל הַשֶנִי, אֶת כֹּל הַקְדוֹשִים הֶעֱלֵינוּ בָּאוֹב
אַרְבָּעִים שְנוֹת מַבָּטִים הַמְרָפְאִים דְאָבָה
אַז הַגִידִי אַת, אִם זוֹ אֵינָה אהָבָה...

יוֹם הוּלֶדֶת לַאהוּבָה

יוֹם הוּלֶדֶת לַאהוּבָה

בְּמֵרְץ, אַת מִתְפַּנֶקֶת כְּמִקוֹדֶם
בֵּין חַרְצִיוֹת מַרְוָוה וְגַם חַרְדָּל,
וְאָז הַכַּלָנִית תּוֹסִיף לָךְ אוֹדֵם
וְהַנַרְקִיס? דַוְוקָא הַחוֹדֵש, פִּרְחוֹ חָדַל.

מִסַבְיוֹנִים, מַרְבַד צָהוֹב נִפְרוֹש לָךְ,
מִתוּרְמוּס לָךְ שִמְלָה כּחוּלָה נִתְפּוֹר,
וּמְעִירִית, חוּלְצָה נַתְוֶוה וְגָם נִרְכוֹס לָךְ,
וְהַפִּשְתָה תִּתְרוֹם כַּפְתוֹר וְעוֹד כַּפְתוֹר.

פּרִיחַת אֵלָה תַּצֵל רֹאשֵך מִשֶמשֶ,
וְעֵר אָצִיל הַצָעַד יְרָכֵּך,
הַרְדוּף יָזְכִּיר לָךְ אֶת הַאהָבוֹת מֵאֱמֶש,
וְהֶאָלוֹן בְּהַכְנָעָה, אווִיר לָךְ יְזָכֵּך.

עִם שְאֵרִית טִיפוֹת הַטָל, אָנַחְנוּ
נִשטוֹף אֶת הַאִיפּוּר הַמְיוּשָן
כִּי הַסַחְלָב, אֶת רוֹך גְוָונָיו הִנַחְנוּ
על קו ועל משטח חדש-ישן.

הַצִבְעוֹנִי, הַלְהָבָה תָּרַם לָךְ,
וְהַמַרְגָנִיוֹת הִכְּחִילוּ עַפְעַפָּיים,
וּשְעָרֵך, כְּמוֹ זֵר שֶל נוּרִיוֹת לָךְ
מַזָל טוֹב, אהָבָה שֶלִי, לְחָיִים!

יום שישי, 27 במרץ 2009

הצייר - כתוב ביחד עם מיכל

תלך אתו בדרך, והוא רואה דברים
גוונים קטנים של צבע בקוץ הדרדרים,
ונקודות של אור בין עלעלי שרך
יוצרות כתמי זהב שקט, עדין ורך.

הוא מזהה את הכהה בתוך שפעת האור,
רואה איך טל הבוקר הופך קריסטל טהור,
איך הברוקד מחוויר עלי מותני אישה,
בשלל פרחי מעדנות, על כפל מלבושה

ביחד הוא פוסע בין אלף אנשים
אך מכולם הוא היחיד שאת לבו ישים,
שכנף ציפור החווירה, ועץ שינה צורה
וגן פרחים קמל, היה לִבְעֵירָה.

הולך הוא אל ביתו, נושא בלב צלילים,
מיני צורות, צבעים, וניחוחות אלים,
לובש בגדי עובד בצבע מוכתמים
מָרית, מכחול ובד, נייר גם לפעמים.

והוא מביט לו אל הבד וסל מלב נשפך
משטח צבעים ימרח, עד לציור יתפח,
ונקודות הופכות מראֵה למשהו אחר,
והוא מניח עוד שכבה, מוחק ומשחזר.

וגם הבד מתחיל מדיף ריחות וניחוחות,
ונשלח בהם הצבע לתפוס ולאחות,
והוא מתחיל דיבור מדוד, שונה מכל שפה,
וגם הבד אינו מחריש, עונה לשון רפה,

ולשונו רק תתחזק עם כל מגע של אור,
עת צלליות כך נולדות מגווניות השחור,
וכך תִרְאֵה כיצד נוצרו עם שמץ הלחנה,
מבד עתיר גווני צורות, גם שיר גם מנגינה.

יום שלישי, 10 במרץ 2009

קשה לישון

בלילות האחרונים קשה לי לישון. אני מתעורר מיוזע ומבוהל ומדי פעם אף מוצא עצמי על רצפת חדר השינה. חשבתי להיוועץ ברופא, אבל במחשבה שנייה, למה להסתכן באשפוז במוסד סגור? ומי יבשל לגלדיולה? ומי יסדר את השולחן כל צהריים? ומי ידאג למפיות מתחת לסכו"ם?
מה גם שאני יודע את הסיבה. אני חולם. לא, לא סתם חלום. אני חולם שאני נמצא בגן העירוני, בחלק החדש שלו, זה שבו המזרקות מרטיבות את הרצפה, מגרש המשחקים נראה כמו רובוט ענק שזה עתה ירד מחללית, ואם אתה עובר את הגשר, אתה מגיע לקיר.
אני נמצא בחלק ההוא, הולך לי ברגל עם בוריס. כרגיל, אנו דנים בעברנו. בוריס מספר לי על אנשים קרובים לו, מי מצעירותו בחו"ל, מי מהפציינטים שלו בכל השנים בהן שרת כרופא, ומי מחבריו הרבים בכלל. ואני משיב לו בסיפורים על החברים הקרובים שלי, על כורש, ועל שלומציון המלכה, ועל ישו הנוצרי, ועל מוחמד, (אלא מה?). מסכן בוריס, הוא נראה כל כך מדוכא מהסיפורים שלי, אבל ההליכה נינוחה, האווירה טובה, ומדי פעם מתנפלים עליו אנשים, שיבדוק להם דופק, שיאזן להם את התרופות, שימשש להם את... נו טוב, אי אפשר לחשוף פה סודות רפואיים.
והנה לפתע, רעש גדול עולה מהחלק הישן של הגן, ועמו ענן אבק מתקדם לקראתנו. ומתוך הענן, דוהרת חתולת אנגורה ענקית הנוסעת על גלגליות, ומאחוריה, מאה עשרים ושבע חתולות רחוב, מכוערות, מרושעות ורעבות. רק הענן מתקרב, ואני מבחין שבידה של חתולת האגורה, שוט רב רצועות השורק באוויר הבוקר. חתולת האגורה צועקת בקול מוכר – "בואו חתוליי, בואו ונתפוס את העצלן, את הולך הבטל, המזדחל לבושתו בצעדי לוויה ועוד קורא לזה הליכה ספורטיבית". למה מזכיר לי כל כך קולה של חתולה ענקית זו את קולה של הגלדיולה, למה? והחתולים עונים בקול המרעיד אמות ספים, " הכי בו, המלכה, הכי בו בשוט, ואנו נשרוט אותו בטפרינו, עד זוב דם נשרוט, וננשוך בו בשנינו, עד העצם ננשוך בו, ואת מלכתנו, תגדילי בעבור זה את מנותינו היומיות ותוסיפי לנו גם ארוחת ארבע". והשוט שורק באוויר ואני מביט מסביבי ובוריס איננו, רק אני האומלל, הולך מהר ככל שאוכל, אבל איפה המהירות שלי ואיפה ענן החתולים על גלגלות, התר אחר עורי, בשרי ועצמותיי?
החתולה הענקית מגיעה עד אלי, עוצרת במקום בעוצמה ומניפה את השוט, ואני ברגע דרמטי זה חש, כיצד מחליק אני על רצפת החדר, מקבל מכה קלה בכתף ומתעורר ספוג זעה. נו טוב, האבא שלי מנוחתו עדן, היה אומר שבמקום שהאבא מכה, גדל בשר, ועיניכם רואות שאצלי הבשר גדל, ברוך השם בכל מקום ומקום. מי יודע, אולי איפה שהרצפה מרביצה, מרזים...
אגב בוריס, יש אחת עם מבטא איטלקי, המטיילת תדיר בכיוון הנגדי לנו, כך שבעת מפגש, היא מחבקת את בוריס ישר וחזק. אני נוהג לא להביא את משקפיי להליכת הבוקר, ולכן אין לי מושג אם היא מלטפת ואיפה. אבל אין אני חושש לעדנה אחותי, זאת משום שתי סיבות:
o האיטלקייה מדברת כל כך הרבה, שאם לא תחבק אתו, בוריס יברח.
o בפרפראזה על דבריו של אבי ז"ל, ייתכן שבמקום שהאיטלקייה מלטפת, הבשר גדל...
סוף דבר, אתמול קיבלתי מייל מעדנה אחותי ובמייל היה כתוב – "שלום לאבי, ושוב, הבוס ביקש ממני למסור לך שלא יגיע לפארק - קצת הצטנן המסכן וקיבל נזלת... אנא תאשר שקראת את המייל. להת. עדנה" ואז הבנתי שייתכן ולא הכול חלום...

יום שני, 2 במרץ 2009

אחרי הצהריים של בחינה ביום גשום

זה קרה לי היום אחרי הצהריים. השמיים בכו על מר גורלי בעת האחרונה, ונחלי גשם שגדשו את הרחובות הרטיבו את נעלי הבד שלי. יצאתי למבחן חצי שעה לפני המועד, אחרי הכל, המבחן נערך בתיכון כצנלסון, חמש דקות נסיעה מביתי. אבל לא מצאתי מקום חניה בבית הספר ובחניון הצמוד, שתי מכוניות סגרו אותי, אחת מלפנים ואחת מאחור, צופרות זו לזו מעל המכונית שלי, כאילו לא הייתי קיים כלל.
חניתי כמובן בתחנת אוטובוס, ורצתי לבחינה. לא, אינני ממליץ שתפרשו את המילה "רצתי" אלא במובנה הרחב, זאת אומרת שהלכתי כרגיל, רק שתוך כדי הליכה, עשיתי תנועות ידיים וראש, כאילו...הגעתי, כולי שקוע במחשבות, למה לעזאזל רצחו את גדליהו בן אחיקם, ועוד בידי אחד שקוראים לו ישמעאל בן נתניהו? ומחשבה מעמיקה זו הובילה אותי מהמאבטח אל שולחן זיהוי הסטודנטים, ומשם דרך מוכר המים אל הכיתה. כל כך העסיק אותי אותו גדליהו כשדהרתי (פיגורטיבית) פנימה את תוך החדר, וכל כך העציב אותי מראה הזקנות העומדות לשמור עלי שלא אעתיק, אני, סבא אבי, חבר כבוד בוועדת המשמעת של האוניברסיטה, עד כי דרכתי כמעט על חנה יודלמן אחותי, שעמדה להבחן גם היא באותה הכיתה. חנה מסכנה, נאלצה להניף עלי שולחן - עוד עם היד הביונית שלה, על מנת למנוע את ההתנגשות שיכולה הייתה חלילה, למחוק מעל פני אדמתנו את הפלא הרפואי שהסנדלר יצר במקום שפעם הייתה לה יד. האושר נסוך על פניי המעונים כשראיתי את חנה, וחיוך תואם הלך ונרקם על פרצופי המבוהל תמיד. הבטתי כך בחנה, זו שסירבה מאז ומעולם לקחת חלק בתועבה הזו הנקראת בחינה באוניברסיטה, ואמרתי לעצמי בתמימות- "מילא הייתה הולכת לבקר נער בן 18 ומספרת למנחם שהלכה לבחינה. אבל היא הלכה לבחינה, אז מה בדיוק היא אמרה למנחם? שהלכה לבקר נער בן 18?"
חנה אמנם ידעה על הבחינה שלי. רק היום היא שלחה לי מייל שאמר "לך ללמוד, חנטריש. יש לך בחינה, לא?" לא, לא מחיתי על "חנטריש". אמנם אני מרגיש הרבה יותר נוח עם "חמור", "טמבל", "רפה שכל", "אינפנטיל" וכל שאר הביטויים שחבריי חדי העין מעטרים בהם את אישיותי תדיר, אבל אני אינני קטנוני. אם "חנטריש" אז "חנטריש" הכול לטובה...
הבחינה החלה, ועלעול קל בשאלות הבהיר לי שהכול קשור לביתי השני, הלוא הוא הבית הראשון. התחלתי עונה על השאלות ולפתע הבנתי שאני "החנטריש", מצליח לא עלינו, להפגיש באותו החדר ממש, את הגברת יודלמן ואת המלכה איזבל אשת אחאב מלך ישראל. יושב אני אדום מבושה, ורואה לנגד עיני את שתי גבירות אלה, עומדות זו מול זו, כשהמלכה חנה מסבירה למלכה איזבל, בשפה שאיננה ברורה לי, איך לרפא את האשרה עם אקמולי של טבע!
רעש מחריש אוזניים של פטישים ואזמלים הקיץ מעלי את הבעתה הזו, והנה עומדת חנה מול שלמנאסר השלישי, שעבדיו קורעים ומתעדים באבן את קרב קרקר, וחנה צועקת עליו (באידיש?) "שקרן אחד! איזה ניצחון ואיזה קדחת!" והוא מניף את חרבו והיא את חרבה, ואני מתחבא מתחת לשולחן וצועק "יאשיהו, הושע!".
למזלי, באותו הרגע הבחינה אחת המשגיחות היפהפיות במצוקתי והחלה מדדה לקראתי באיטיות. מוציא אני את ראשי מתחת לשולחן, ומייד מצטער על כך קשות. ישר מעלי, עומדת חנה ולרגליה חזקיהו המלך וישעיה בן אמוץ הנביא כורעים לפניה., פניהם לבנים כסיד. וחנה מנענעת את אצבעה ואומרת – "ילדים, אם לא תתפללו חזק אל ה', אבל הפעם באמת חזק, אתם יכולים לשכוח ממלאך שיהרוג עבורכם את גיבורי סנחריב...". למזלי, בו ברגע, המשגיחה הגיעה אלי, חשפה שיניים מלאכותיות עשויות זהב כבד, ושאלה "הכול בסדר?" הקצתי בבהלה ועניתי "כן, כן...". למזלי, כל זה קרה אחרי שסיימתי לענות על שאלות המבחן, אחרת, תארו לכם כמה שבועות הייתי נאלץ לישון עם החתולים של הגלדיולה, ועוד בקור הזה...
חנה סיימה את הבחינה שלה לפניי וזרקה לי שקית שקדים. מה לעזאזל כבר סיפרה לה מיכל על יכולותיי, ששכנע אותה שאני זקוק לשקדים בדחיפות?

יום שבת, 21 בפברואר 2009

חוויות מארץ אוייב

מבצע "תאנים"
זו היתה הפעם הראשונה שיצאתי את גבולות המדינה במכונית. טוב, הזחל"ם ההוא לא היה בדיוק אוטו רגיל אבל להגדרתי זו, ענה במדויק. השיירה הובילה אותנו לחצר ובה מספר בניינים, כאשר הגדול מביניהם היה מבנה אבן בן שתי קומות, מקומר ועטור עמודים כדרכם של בניינים כנסייתיים. שורת עצי תאנה הייתה לגדר המתחם. הימים ימי אוגוסט ועצי התאנה היו מלאי פרי בשל. המקום היה בסך הכל יפה להפליא, עומד בסטירה למטרות בגללן נשלחנו לפקודו.
כל זה קרה סמוך מאד למועד הקמת הגדוד. אני השייך למפקדת הגדוד, צורפתי לאחת הסוללות שלנו על מנת לסייע להם במשימתם. מרבית החיילים היו מוסבים או עולים חדשים שהוכשרו זה עתה למקצועות התותחנות. גם חלק מהקצינים זה עתה סיימו קורס הסבה, אבל הבעיה העיקרית הייתה מחסור בסמלים בתפקידים השונים. כך מצאתי את עצמי ממלא מספר לא מועט של תפקידים בהם חסרו אנשי מקצוע.
הימצאותו העצמאית של כוח קטן בשטח אויב, כאשר רמת החיילות הכללית "טעונה שיפור", הינה חוויה שאיננה מהמומלצות. גם התעסוקה המבצעית עצמה איננה הנושא שבו ברצוני לעניינך הקורא. וכי מדוע שתתעניין לאן ירינו בתותחים אם ממילא מאז ועד עתה התותחים ירו כבר כל כך הרבה עד כי היריות שלנו דאז נשכחו מזמן.
לכל האווירה הפסטורלית הזו, שכללה בניינים כנסייתיים עם חצר ותאנים יש להוסיף אמנם את היתושים. הם היו ענקיים. עד כדי כך גדולים ואלימים היו, שכל המשחות המיועדות להרחיקם, זו הריחנית מהבית וזו המסריחה המסופקת על ידי הצבא, לא הצליחו להרשים חיות טרף אלה. עם רדת החשכה, היינו מתכרבלים ושקי שינה חורפיים ומכסים באימה את ראשינו ועוד מוסיפים היינו שמיכה ואז, עוד בטרם הספקנו לעצום עינינו העייפות, להקת יתושים בשרניים, רעבים, תעבי דם ומרושעים הייתה יורדת עלינו מבעד לכל המיגון הזה, עד כי אוזנינו היו מהדהדות מרעש המנועים, מפילוח הבשר ומזעקות השכנים. רק איש אחד, אבוקסיס שמו התנשא מעל כולנו. ידידי אבוקסיס, רב סמל המרפאה, היה איש גדול ממדים ועדין נפש שניכון בתכונה אנטי-יתושית מופלאה ומשחררת גם יחד. הוא היה נוחר. לא סתם נוחר הייתי אומר, כפי שלא סתם קראנו לו "המנסרה". קולות נחירתו היו שייכים לקולות של עולם הדמיון. קודם כל, הוא היה נושם אוויר אל ריאותיו הענקיות ברעש של מנוע במשאית ישנה בעת תאוצתו, בעיקר כאשר אחד המצתים איננו פועל, ואולי של מפולת סלעים בהרי הדולומיטים. נשיפתו, לעומת זאת, הייתה חדה וארוכה כצפירתה של אניית הטייטניק לפני צאתה להפלגה. שום דבר לא דמה לנחירותיו של ידידי אבוקסיס, אפילו לא נחירותיו של לזן חברי, קצין ניהול האש שלנו שהיה ידוע כ-"נחרן בלתי נלאה".
וכיצד תשאלוני, השפיעו נחירותיו של אבוקסיס על היתושים הרשעים שלנו? ובכן, יש המוכנים להישבע (ואני ביניהם) שראו במו עיניהם, אלפי יתושים הנשאבים אל תוך לועו של אבוקסיס בעת שאיבת האוויר – דבר אשר גם הקנה לו את השם "הובר" על שם שואב האבק הידוע, ועוד אלפים אחרים מועפים בבושת פנים אלפי מילין בעת נשיפתו, ובזכות זה קראנו לו גם "התותח".
"המנסרה-הובר-התותח" הושם לישון במסדרון שחיבר את דלת הכניסה עם אולמות השינה שלנו וכך חשבנו להשיג מספר יעדים: קודם כל, קצת שקט, אבל גם את הרחקת היתושים מאיתנו, הישנים באולם השינה המרכזי, ואם אפשר, גם הגברת השמירה על הישנים, וכי מי יעיז - חשבנו – להיכנס למקום כל כך רועש ומפחיד?
אבוקסיס היה מפקח של בתי ספר תיכוניים דתיים בצפון הארץ, איש משכיל ומעניין מאין כמוהו ועוד נחזור אליו בהמשך סיפורנו.
גם פרספר, רב סמל המטבח שנשלח לבשל לסוללה, נמצא כדמות מרתקת ביותר. כאזרח, פרוספר עבד בתור שומר בשער התעשייה האווירית ובמילואים, הוא העסיק את הטלפון בדברו אין ספור שעות עם ז'קלין זוגתו, בהגה דומה להפליא לשיר הטלפון הידוע. הידע והנחישות שלו בענייני אוכל, הותירו אותנו רעבים מחד ובה בעת, לא היטיבו עם לקיבתנו ולכן, ניצלנו חופשה ראשונה ועשינו לשחרורו המוקדם. מילא למות מרעב, אבל לסיים בגלל קלקולי קיבה? – חשבנו. כך, ביום בהיר אחד, מצאנו עצמנו אבוקסיס ואנוכי, במטבח הסוללה וכאן מתחיל גם סיפורנו זה.
ראשית דבר, ערכנו חיפוש יסודי במחסני המטבח ומצאנו אוצרות אמיתיים. עשרות רבות של שימורי בשר וירקות, ירושה מבורכת מאין ספור מנות קרב שעברו כנראה במקום זה. שקים מלאי קטניות מיובשות ואורז עמדו מוחבאים מעין. כמות מרשימה של תבלינים, ומה לא? בחישוב מהיר הבנו שאם לא נקבל כלל אספקה עד סוף המילואים, נסתדר טוב למדי עם מה שמצאנו במחסנים. מעודדים, יצאנו החוצה והתיישבנו על ספסל, וכמו שישבו כך נפלו עינינו על שפע פרי התאנים שבסביבתנו ומייד הבנו מה שפר חלקנו.
מאותו היום, ערכנו תורנויות יומיות לעבודות מטבח ולקטיף התאנים. לא היה צורך לרשום אנשים לתורנויות אלה כלל, תמיד נמצאו מתנדבים ועוד רבו על הכבוד לעבוד אתנו. לבוקר, הכנו להם ריבת תאנים ולצוהריים עשינו להם תאנים ממולאות בבשר, בישלנו להם צלי בתאנים, קינחנו להם עם תאנים בסירופ ואף עם תאנים ביין, אחרי שנהג אחד "השיג" לנו יין ממקום שאסור להזכיר. בערב, הוספנו להם תאנים לסלט ירקות ולקפה הגשנו עוגת תאנים. אבל לא רק על התאנים חיינו. בנוסף, השבחנו במובן את איכות האוכל ואת כמותו גם באמצעות אוצרות המחסנים שמצאנו קודם לכן, אבל האטרקציה של שרות המילואים ההוא נשארה התאנים.
הצלחתנו היתה מוחלטת. הקהל היה לרגלינו וידידי אבוקסיס החליט לנצל את המומנטום ולעשות מעשה. הוא ארגן מפגשים יומיים בהם חיילי הסוללה כונסו להשמעת הרצאות בענייני דיומא מפי חיילים אחרים, על פי העניין. ההשתתפות הייתה מלאה. צריך להבין מעט את המכלול האנושי של אותה סוללה על מנת לקלוט את גודל המעמד ואת הטוטליות שבהקשבה. איש לא נעדר ואיש גם לא ניסה להתחמק וכל זה בזכות מה? תאנים כמובן (וגם האיום שמי שלא בא, הולך לישון עם אבוקסיס…).
השמש של חודש אוגוסט יקדה עלינו והעבודה בעבורה נשלחנו למקום ההוא הפכה קשה ומייגעת. קרה ונאלצתי לרוץ בין העמדה בה הוצאתי נתוני ירי לתותחים לבין המטבח בו הפכתי שניצלים לצהרים, וחזור חלילה. מפקד הגדוד ביקר יום אחד את כוחותיו וזכה לאירוח של חמישה כוכבים ואני, כמעט והועברתי לשרת במטבח הגדוד. רק ברגע האחרון הצליח מפקד הסוללה לשכנעו שהצהרתי על שבחיי האזרחים אני עובד כטבח, נובעת מחוש הומור המשונה שלי, שאפילו אני עצמי מתקשה להבין לפעמים. מפקד הגדוד עזב ואחרי זמן מה התחלף וגם זה שאחריו התחלף ואני שרתתי בגדוד זה, ביחד עם חברים נפלאים, עוד כארבע עשרה שנים נוספות.
היום זקנתי והצבא שלחני הביתה לאחר כבוד ואני מתגעגע מאד לכל תקופת שירותי ומתוכה. לא אשכח במהרה את שרות המילואים ההוא. אמנם ידידי אבוקסיס כשל בחשובה שבמשימותיו – נחירותיו לא הבריחו את חיילי המשטרה הצבאית שבאו לחפש סיגריות ללא מכס לפני חזרתנו למולדת. הוא גם הוסיף מספר קילוגרמים להיקפו ויש אומרים שבזכות זה, החיילים שהחליפונו קיבלו שטח משוחרר מיתושים. זכות זו, עמדה לו בגדוד שנים רבות. אינני יודע היכן אתה היום אבוקסיס, אבל אני אוהב אותך ומעריץ אותך יא-"מנסרה" מאז ועד היום הזה.
ובאשר לתאנים, הרי לכם ממטבחו של גדודי הצה"לי, מתכון תאנים חלבי:
קלף שלוש תאנים לסועד ( שפוך מים רותחים על התאנים עד לכיסויים, המתן דקה, סנן וקלף). חתוך התאנים לרבעים.
- אם אתה חייל בשדה וקצת ברנדי מצוי בכליך, ערבב גביע שמנת או גביע אשל או גביע גיל או חצי גביע קוטג' עם שתי כפות ברנדי וכף סוכר ושפוך כל זה על התאנים.
- אם אתה נהנתן, ערבב גביע שמנת חמוצה עם שתי כפות ליקר תפוזים כל שהוא, ושפוך על התאנים.
אל תשכחו לקשט עם פלחי תאנים. בתאבון.

להיות אבא

החולשה שבקדמה

זו הייתה טיסה מחוף אל חוף בדרך לילדים הגרים ליד בירת ארה"ב. כל הטיסות האלה שבסופן אני עתיד לחבק את הזוג הצעיר והנהדר הזה, גורמות לי להפוך לסנטימנטלי חסר תקנה. ישבתי במחלקה הראשונה ולידי ישבה גברת שחומת עור, כנראה בגילי ועסקה בעיון מעמיק במספר ספרים עבים וברישום אקטיבי של רשימות. הפרשי השעות שבין שני חופי ארה"ב גורמים לערב לרדת ללא התרעה. זה עתה סיימתי לקרוא ספר שהעלה בי זיכרונות של דברים שעברתי בחיי. שכחתי מקיומה של שכנתי ואף לא חשתי שפסקה מעיסוקה וכיבתה את אור הקריאה שעל מושבה. החושך התמזג עם הרעש המונוטוני של המנועים ויצר מעטה מגן אטום - כאילו, לעולם החיצון. ואז קולה של שכנתי חדר את האילוזיה של האטימות. " סלח לי על שאני מפריעה לך, אל לא יכולתי שלא לחוש בזוג דמעות ההולכות וגדלות בקצות עיניך, וחשבתי לי שבטיסה כזו, כדאי אולי להציע שיחה. דברים אלה עוזרים, אתה ידע. האם תרצה לדבר איתי?" שאלה. אני חייב לציין שהמעשה חריג מאד בקוד ההתנהגות האמריקאי, אבל פנייתה של הגברת נעשתה באנגלית של מלומדים, ובדיקציה מושלמת ולכן עוררה את סקרנותי. "אני נוסע לראות את ילדיי" עניתי לה, " והטיסה מספקת הזדמנות להיזכר בסיפורים הקשורים בהורות. "כאלה סיפורים מרגשים?" ביקשה לדעת. "יש ויש" עניתי. "האם המדובר בסיפורים אינטימיים שלך או של משפחתך? אתה וודאי מבין שאין בכוונתי להידחק" התנצלה. "לא לא, דווקא סיפור של אדם שאינני זוכר אפילו את שמו" עניתי. היא הציגה עצמה. "אני מרצה לספרות אנגלית באחת האוניברסיטאות שבמרילנד" סיפרה, "אוספת סיפורים אובססיבית. התאות לשתפני בסיפורך?" שאלה, והוציאה רשמקול מהתיק. "למה לא?", עניתי. "שירתתי במשך יותר מארבע עשר שנים שרות מילואים בגדוד תותחנים אחד. בגדוד זה שרתו האנשים עד גיל 45, ומי שרצה להמשיך, היה חייב להתנדב. בין מעט המתנדבים היו שני נהגים שעברו כבר את גיל 48, והמשיכו להתעקש ולבא למילואים. יצא לי לעבור חצי לילה עם אחד מהם, איש מופלא, ואת סיפורו אני מבקש להביא כאן.

_____
הכל החל כרגיל, כששני אנשים שאינם מכירים זה את זה נפגשים. אני הצעיר פתחתי וסיפרתי לו על עיסוקי, על משפחתי, על שתי בנותיי הגדולות ועל דאגתו הטבעית של אב לגורל בנות בוגרות המחפשות לבנות עולם משלהן. האיש הקשיב קשב רב, והחל לדבר כאילו כל מילה שבפיו, יצאה יצוקה בעופרת.
הוא היה נהג של משאית זפת ועבד בעירית ירושלים. לו ולאישתו ארבע בנות, שלוש מהן נשואות ומסודרות, ולהן בית ומקצוע וילדים וכל טוב. אבל הרביעית עיוורת. כוחותיו של האיש הנפלא שלי לא עמדו לו אפילו בלהגות את המילה. כבדת ראיה עד מאד - אמר. לקחו את הילדה למומחה גדול למשקפיים באיזה קיבוץ ליד תל אביב וזה התקין לה שתי משקפות, אחת לכל עין, והנה משקפות אלה מאפשרות לילדה לקרוא אותיות גדולות. האיש לא אמר, אבל נקל היה להבין את המאמץ הכספי שעשתה המשפחה עם המשקפות האלה, כל זה תוך תקווה שיקבלו את הילדה לקורס אופים. הילדה נהדרת - אמר - חרוצה ומלאת תושייה, וכל תפילתו שיביאה לעצמאות כלכלית ואישית. אבל הרשויות מסרבות. ישב האיש לידי, ראשו מונח בכפות ידיו וכאבו גדול מכל מה שבן אנוש יכול לתפוס. כל בקשתו שילדתו לא תהיה תלויה ברוחב לב הבריאות, והאושר כפסיעה ממנו ואין הוא משיגו. ישבתי כל אותו הלילה ליד האיש ובכיתי יחד איתו. חשבתי לי עד כמה אושרו של אדם יחסי, אבל לא יכולתי להינתק מהכאב הטוטלי שלו אף לרגע. היה זה לילה בהיר וקר, של דצמבר בבית לחם והכוכבים היו קרובים ונוצצים כמו יהלום ענק. הבטתי אל השמיים המוארים ואל הכוכבים, כינסתי את כל החיות שבי ואמרתי בלבי: "ריבונו של עולם, אתה שחילקת שכל ואושר, נכסים ותהילה, סבל ויגון אבל גם תפילה ותקווה לכל הבריות, פונה אני אליך בשם אהבת ההורה את ילדו, אהבה שאין למעלה ממנה ואף אתה לא דרשת שתופר מעולם, פונה ומבקש שתפקוד איש זה שנית. קח נא מעט מכולנו והוסף לו והבא אולי כך מזור ליגונו הגדול." גמרתי להתפלל, וחשתי בושה גדולה על שאין בידי לסייע אלא רק בתפילה שבלב.
עברו ימים בודדים. הנהג בא לחפשני ודחף לידי חבילה קטנה. פתחתי ומצאתי בחבילה, שרוכי משי אדומים. " קח ותן לילדות שיקשרו לפרק היד" אמר. "אלה שרוכי מזל מקבר רחל המביאים מזל לחתן" אמר כמתנצל. "אתה יודע, אנחנו הירושלמים השורשיים מאמינים...". לקחתי החבילה, הודיתי בחום וחשבתי לעצמי - ראה עד כמה עולמו עשיר מעולמי. הוא, שכאבו כה גדול, מצא לעשות מעשה למעני ואני, איש העולם הגדול - כביכול, לא רק שלא מצאתי דרך לסייע לו, אף את תפילתי אמרתי בלבי כמתבייש.

_____
הדיילים ביקשו להדק את החגורות ליישר את גב המושב לקראת נחיתה. " מה קרה לשרוכים" שאלה שכנתי וסגרה את רשם הקול. "מי יודע, את באמת מאמינה שהעזתי להביא אותם לאישתי ולבנותיי?!"



למיכל - אהבת חיי, ליום הולדתה ה-60, סיכום ביניים

הבלדה לזהבי ושלושת הדובים
(מבוסס על סיפור עם על היפהפייה הנרדמת... בשירותים, כשלראשה כיפה אדומה)

בהתיישבות עובדת בפאתי טבעון
הכירו דן ומרים ואהבו המון
היא עם טולסטוי הסתירה את עומק המחשוף
ודן, היא האמינה – יוגב ופילוסוף.

עברו ימים והנה, רופא ההתיישבות
הבחין שהגברת פתחה בהתעברות.
עשה בדיקות וחקר עד שראה ברור
שלגבירה בבטן, יש סך הכול... שרשור.

אבל היום הגיע והיא כבר כמו חבית
ובחוזקה הניפו אותה למשאית
אך איך כשהניחוה, המשאית קרסה!
ואז באוטובוסים לבית חולים נסעה.

היא רק ירדה ותכף החלה הלידה
יצא אז שרשורנו ואחריו... ילדה.
ההפתעה רועשת אך לא איבדו ריכוז
ובקול רם הכריזו - נולדה לידת… עכוז!

ביופייה האירה את בית הילדים
(ובצעקותיה העירה גם שלדים)
החלה צעדיה בין ג'וקים לפרדות
מאז כל איש יודע – אוהבת היא חיות!

האב, מרכז אירופה, ניהל החשבונות
ובקצוות העין מדד את הבנות
האם זרקה את טולסטוי ובמקומו טוותה
את רכילות המשק (שגם כלל אותה?)

את הילדה הניחו בבית הילדים
שם היא תגדל כפרח יפה בין החוחים
שם במקום לימדוה את פלא הבריאה
ומה מבדיל אצלנו בין קוק לקוקייה

האב שבגולני עשה את חובתו
ובאילת ליווה גם את דגל הדיו
הגיח לו הביתה, מייד עם השחרור
והופ, נולדה גם אפרת, הפעם בלי שרשור…

המשפחה מורחבת, עזור נא כאן האל
הניפה פעמיה לעמק יזרעאל
ושם בצריף רעוע, מלא בזיקיות
הוכיחה שוב מיכלי, אוהבת היא חיות…

מין אהבה כזאתי של כל המשפחה
קחו לדוגמה את אימא, נחש היא ראתה
ובאחת הניפה מקוש מקושותיים
וככה היא השביתה לכפר את כל המים

ואבא דן, נמאס לו מאיזו נמייה
שבלילות עשתה לו שמות בשפנייה
בלילה הוא ארב לה עם הרובה הכן
אבל בסוף ירה הוא בכלב של שכן...

עוברות שנים, והינה אצים הירחים
ושבועות ביעף כמו של ציפור חולפים
והילדה גדלה לה בין רפת לאורווה
ושם היא מתיידדת עם כל עוטי פרווה

הגיע יום בית ספר, יום מר כלענה
בית ספר שנמצא לו בגבע הקבוצה
רק שתסכים ללכת הבטיחו לה בבונים
אבל בבית הספר פגשה היא רק ... "גבונים"

וכך היו שרים לה כל בוקר למיטה
כדי שהיא תיאות כבר ללכת לכיתה:
מיקסי, זה מאוחר מאד
מיקסי, זה לא יכול להיות,
מיקסי, קדימה מיקי,
חדלי לבכות, קבלי מכות...

קהל נכבד הרשו נא לחסוך לכם זמנים
ולדלג ביעף על שלל השחקנים
כמו האחות, הסבתא, דודים וגם מורים
המספקים ביחד עוד אלך סיפורים

אז יום אחד בו אהוד גידל את הפלולה
המשפחה שלנו הגיעה לעפולה
כי אבא דן שלנו בצעד לא נמהר,
הפך לחשבונטור של סלק הסוכר

תגידו, מה עפולה, מה שם לעזאזל?
עפולה? זה החור בקצה של הסרגל!
מקום חמוד עפולה, אמנם מלא חולדות,
ושם השם "כוס עמק" הוא שם בית היולדות

אבל גם את עפולה עזבו לבינתיים
ובצלו של ערב, דילגו לגבעתיים
זו עיר עם פרספקטיבה ועם פרופיל חביב
אתה חושב "כאילללו" אתה בתל אביב

שם בצניעות וטוהר כמקובל אצלה,
מיכל המתבגרת בקושי התפשרה
במקום העז עזיזה והכבשה תמרה
היא הסתפקה בציפי, בברוריה ובשרה.

למרות שגם מושיקו הסוס היה חסר,
לי לא זכור שום יוסי, עמירם או אבנר…

הלימודים הגידו, למי הם לא קשים?
לספור רוצים ממנה, אפילו חישובים
וזה עם ערבית גם, כזה דגנרט
מה הוא רוצה ממנה, דיבור כמו עראפט?

אז אבא דן מגיע, מרגיע המורים
ובכניעה יושב הוא לילות וגם ימים
והילדה עוברת שנה ועוד שנה
מעט בגרות והנה, הגענו לצבא.

ובצבא החברה עוברים מולה בסך
והיא כל כך ילדונת עם לב עדין ורך
והם גבוהים כארז, יפים וחסונים
וכל אחד מוריד לה הלב לתחתונים

קחו למשל את יוסי, מ"פ כזה חתיך
הוא רק נושם והינה, אבד לך הנתיך
עיניה מלטפות לו כל שריר וזה קשה
ומתמקדות לפתע בגיד של הנשה…

והגברים בצוות – באלה הימים
חמשיר כתבו עליה וככה הם אומרים:
הייתה אחת שמה גזית
שאכלה כל היום סוכרזית
לרזות היא חפצה, אך שמנה כמו פצצה
והוטלה ממטוס בחזית

ושערה צימח בצבע החמה
גלים- גלים רוחש הוא כרוח בקמה
זקופה היא נעמדת כמו אלילות יוון
בגאווה יוקדת, חבל לך על הזמן…

והוא, עולה חדשדש מארץ הדובים
תלמיד תיכון פתטי עם ראש מלא זבובים
דובים? זבובים אמרתם? אולי זו הסיבה
הרי זכור מקודם, חיות היא אהבה…

ראשית, עבר אודישן, כמו ללהקה,
השמיעה לו קונצרט והראתה תמונה
מייד זיהה צ'יקובסקי – קשה להאמין
ובתמונה – עוגונת (הרי בזה הבין)

עמד אתה כל ערב בשער הבסיס
זיין לה את המוח – אבוי איזה תכסיס
עד שסוף – סוף הבינה שיוסי המ"פ
אולי יעבור אודישן בעוד איזה נושא…

אז יום אחד העיפה את דובי ברברני
וכך חזרה ליוסי, לדויד ולדני
עוברות שנים, והינה אצים הירחים
אך אף אחד מאלה פשוט לא נדבקים

לא ברווזון, לא נשר, לא עטלף – טייס
אפילו לא אלפקה או פודל לא נכנס
הכול יבש אבוי לה עד שביום פורים
היא שוב פגשה בדובי ההוא מלפנים

ואז, כצעד טקטי היא את היד שלחה
ואת ידה החליקה בין שערות פרווה
את התפרים נועצת אל תוך הבשרים
(אותם כבר לא עוזבת 36 שנים…)

הם התחתנו ושמה מתחת לחופה
נשבע לה שבסוף – גם היא תהיה דובה
והפיות פיזרו שם פעמוני שנהב
ומלאכים הפיחו הילות עוטות זהב

ועוד משחקים הם באור וגם בצל
הופ – הופ וכבר נולדה לה דובה קטנה – יעל
ועוד יעל זוחלת במעלה ההר
הופ – הופ ועוד נולדה לה, דובה קטנה – תמר

ובכן אחיי, הרשו לי דילוג על השנים,
היום מדאם זהבי היא דובה בת ששים
והדובות שלנו גדלו ואף פרחו
תפשו לאיזה פרייר "פרווה" והתחתנו

ובשנים האלה – פה לא מאמינים
החלו בינתיים לזרום הדובונים
ויחד כאן כולנו כוס של שיכר נרים
הידד לדובה מיכל כולנו שואגים


לחבריי השאננים

באין מחר

אוֹי, כָּמָה אֱלוֹהִים מוּרְגָל,
שֶהֶעָבִים בִּשְמֵי אֵל עָל
רָבּים כל כָּך, צַחִים, רַכִּים,
מְלאֵי דְמָעוֹת שֶל מְבַכִּים
בְּאוֹר סְגַלגָל.

וּכְּשֶמִכּחוֹל, שְנוֹתָיו רַבּוֹת
ימְרָח מְעֶבֶר לַיקִיצוֹת
את זִיק הוּלֶדֶת יוֹם חָדָש
בְּעֲרִיסַת מָרוֹר, וּדְבש
הַמְדוֹנוֹת .

רִאשוֹן לַרִיב שָׂרוּע שָׂר
כּוּלוֹ עַווּת וּמְיוסָר
נוֹשֵׂא עָווֹן שֶל אֵיזֶה עַם
וּמִתְמַקֵח עֲבוּרַם
כְּמוֹ סַפְסָר.

מוּלוֹ טוֹעֶנֶת לָה גְבִירָה,
לגוֹי עָשִׁיר עָצוּם וָרַע
כְּשֶאֵת קִמְטֵי עוֹרָה שוֹטְפוֹת
טִיפּוֹת שֶל אֶרֶס הַנוֹטְפוֹת
בְּהָדָרָה...

וְגַם לַשֶבֶט יֵש טוֹעֵן
עוֹמֵד מוֹלָם חָכַם, זָקֵן
לָאֱלוֹהִים אוֹמֵר דְבָרָם
וּמְדָבֵּר בַּעֲבוּרָם
כְּמִתְרוֹקֵן:

"אוֹ אֱלוֹהַיי, הַבֵּט בַּהֵם,
גַבָּם שָבוּר, אָנָא רַחֵם
כֹּל אֳסָמֶיהֶם רְפָאִים
וְגוֹן חַייהֶם נְכָאים
אֵיך נִתְנָחֶם?
וְהשָׂטָן כְּלָל לֹא דוֹאֵב
מפִּרְפוּרֵי תינוֹק רָעֵב
לְצַד אִמוֹ, נָדַם לִבָּה
כּשֵיָבָש מקוֹר חֶלְבָּה
מִתוֹך כֵאֵב"

עוֹנָה לוֹ הַגבִירָה "הַשְׁקֵט,
יְהֵא נָא מַצְפּוּנְךָ שָקֵט
עַל לְשוֹנְךָ בְּצוּף צָפִים
מַה שֶכּוּלנוּ מְצַפִּים -
דִבְרֵי פוֹאֵט.
אַך אֵין מָזוֹן וְסוֹף חָיים
אֵיך עַלמֵי חֵן, בַּסַך בָּאִים
לַחרוֹש התֶלֶם בַּבָּשָּׁר
שֶׁל הַאָחֵר, יוֹגֵב אוֹ שָׂר
עַד נְכָאִים"

"וְאַת?" קוֹרֵץ לָה מְיוּסַר
"הַאִם עַמֵך, לִבּוֹ יוּסָר
אִם גַם לַגֵר, גַם לַיָתוֹם
יוֹסִיפוּ שְאֵרָה עַד תוֹם
מַתוֹק כַּמַר?"

וְרַק בִּקְצֵה הַהֵאֲרָה
כְּשֶהַבְּדִידוּת כְּעֲטָרָה
נִיצֶבֶת לָה בַּאֲדַרְתָה
כְּאֵם הַאִימָהוֹת דְמוּתָה -
שָרַה.

הַזְמַן, חוֹרֵט פָּנִים אַכְזָר
תַלְמֵי דְמַעוֹת הוּא לָה שָׁזַר
וְגַם עַתָה בּגְאוֹנָה
עֵת הִיא נוֹשאֵת אֵת יְגוֹנָה
כִּי כַּך נִגְזַר
שֶׁשֶׁבֶר לְהֲבִים יִנְהַם
וּפֵּלֶד חַד בּדַם זוּהָם
אַז מְעֵיִנֵיִה טָף הַדָם
כְּשֶׁרוֹאָה כֵּיצָד נָדַם
בֵּן אַבְרָהָם.

רַק שׁתִיקַתָה זוֹעֶקֶת יָא
מְעוֹמֵק שׁבִיל הַהָוָיה
וּמְאִירָה אֶת הַמַחְשָׁך
"הַיִתְרַפֵּא אֶת שֶׁנִנְשָך
כְּלֹא הָיָה?"

שָׁעוֹת, שָׁעוֹת נוֹתְנֵי הַטוֹן
מְעָב לְעָב, כְּמוֹ תֵּאַטְרוֹן
בּוֹשְׂמִים אוֹתָם דְבָרִים גָסִים
לֶאֱלוֹהֵי הַמַעֲשִׂים
בְּיַקִינְתוֹן.

וְהִנֵה, שׁוּב מִכְּחוֹל יָשָן
מַתְחִיל מוֹרֵחַ בְּעָשָׁן
עוֹד יוֹם נִגְמָר, לֵילוֹ יִפְרַח
בְּמַעֲבַר צְלַלִים כֹה רָך
כְּמוֹ פַּלְשָן

פִּתְאוֹם הָאֱלוֹהִים יטְמַן
יָדוֹ בְּגַלְגְלֵי הַזְמָן
וְלָה ילְחַש "שָרָה, רַק אַת
אֲפִילוּ לֹא מִילָה אַחַת
בִּמְזּומָן?"

"חָטַאתִי אֵל, מִתוֹך אֶתְגָר,
הִרְחַקתִי אֶת אוֹתָה הָגָר
מֵאָז שָנִים בוֹתְקִים גָרוֹן
וְאֵין רוֹאִים סוֹף לַחָרוֹן.
לֹא ימוּגר?"

זְקוּפָה עוֹמֶדֶת הִיא שָׂרָה
כְּמוֹ עֵץ הַדַעַת טוֹב וְרָע
וּמִסְבִיבָה כּל הַרָמִים
צוֹבְרֵי הַדַעַת בַּעָמִים
בּלִי אֲמִירָה.

מַשְפִּיל הַאֱלוֹהִים מַבָּט
הַאוֹרְלוֹגִין כְּבַר לֹא מוּשְבָּת
וְהַמִכְּחוֹל יצְבָּע שַחוֹר
אֶת הֶהָרִים, אֶת הַמִישוֹר
בְיַד חָרָט.

ורֵיחַ הַיַעְרָה שֵׁכַר
מַמְתָק לכל גָרוֹן נִיחָר
רַק יִלְלַת כְּלָבִים תִּצְרוֹב
בִּבשָׁר הַמָאֲזִין לַרוֹב
כִּי אֵין מָחָר...

לאחיותיי הנשים

האם האלוהים הוא אישה?


עוד בילדותי הרחוקה בין הגויים,
תמיד ידעתי, שהאישה היא האלוהים.
"מי האבא לא ברור" אומר הפתגם העממי
אבל אותי בראה אמי.

בראה וגם האכילה אותי מרעב
ולתפילותיי היא הקשיבה קשב רב
כשמעדתי הייתה היא סומך לנופלים
עבורי הייתה היא רופא לחולים

גדלתי מהר והבנתי מהר
שמה שחשבתי זה נכון ביותר
קודם האימא ואחר כך אשתי
ניהלו את העולם וקצת גם אותי

השכר והעונש נוהלו בלחישה
במיוחד כשהיה מדובר באישה
וכשרשימת מטלותיי עד הסוף לא מולאה,
אז בלילה הייתה לה מיגרנה פרועה

וכמו אצל האלוהים, כך גם אצל כבודה
את הדברים הקדושים קובעת היא לבדה
מי יקרא העיתון ראשון בבוקר, ומתי אסתפר
וכל כמה פעמים... נו, את זה איני יכול לספר

עברו השנים ביעף, והיום אני קורא ומתמיד
האישה היא האלוהים – אני בטוח יותר מתמיד,
אבל הכתובים הביאוני לאחרונה לתחושה
שבכלל, האלוהים שלנו הוא בעצמו אישה...

כי למה, תשאלו- מצא אלוהים לנכון להכריז ממשה ועד מאו
"וַהֲסִרֹתִי, אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ." (שמות לג:כג)
ואני בן ס"ג שנים ומאז ומעולם ובינתיים
לרגע לא הפסקתי לרשוף באחוריים.

אז אמרו לי אחיי, האם באמת שמכפר סבא ועד רוממה
האישה והאלוהים חד המה?

לבנות שבחבורה

שבע בנות קבעו המפגש
מזה כיומיים אני קצת נרגש
כי ציפי יזמה
ועדנה שלחה הזמנה
ורושינקה את המייל לא קראה,
אלונה עובדת
וסמדר מתחסדת (?)
ורעיה, את כל החתיכים שיהיו שם, מפסדת

וביום הקבוע
יום שלישי השבוע
פולטין תנצל המומנט
ומיכאלה תעשה פרמננט
ועדנה תלבש חולצה חדשה שתוציא כל גברת "בגילנו ואפילו פחות" משלוותה
וחנה תנפנף בווקטור ההתקדמות מחלתה
ומיכל זהבי תשכח את המועד ואת יעד הגעתה
וכולן, אבל כולן, יופיעו לבושות, מסודרות ומאופרות, כאילו יצאו מקופסה זה עתה

ורק אלונה תעבוד ותצטער
וסמדר תחשוב כבר על בילוי נוסף ואחר
ורעיה תנקר גרעין חמנייה ותחשוב שזה צהריים
וכל שאר הבנות יזמינו בינתיים
משהו שבגילנו נחשב חטא, אפילו סקנדל
ויחשבו, רק אתמול החטא היה יכול להיות עם גבר, כמה חבל
יטביעו את יגונן ברוטב
ויצחקקו שזה יישמע עד הקוטב
ואנחנו הגברים נגרד כל אחד בהתאם
ובשעת צרה זו, נרוץ כדי שבסטייק עסיסי נתנחם
ועם כל ביס נפנטז ללא שום בעיות
שזה ביס בישבן של זו מהדוגמניות

בילוי נעים בנות, אבי

חברי בוריס שמר

הלכתי לי הבוקר בפרק הציבורי
רק בזכותו של בוריס (שרק יהיה בריא)
ושנינו נעצרנו היבטנו כך ממול
לחלק מגננו אשר נותר נעול

חשבתי, למה שמו ספסל ופנסים
וגם אספלט וזפת יצקו פסים - פסים
וכל השאר השאירו טבול בבלגן
דוקא אותו החלק אשר קוראים לו "גן"?

ואז מישקף יישרתי, ראות להעצים
לאט היא מרחפת - זו אדונית עצים
בחן היא מחוללת גומחה בנגיעה
ושמה מלבלב לו שתיל ברגיעה

וככה היא הולכת בלי געת ברגבים
תותיר מאחריה שתילים רבים - רבים
רכים כמו טלה, עלה בקודקודם
עלה שמפרפר לו גם עת משב נדם

אבל הרגבים הם גלוחי הצמחיה
ואז גם הוא הופיע, אדון הפרחייה
עטור גלימת פאקירים המכסה הלב
עת הגלימה נוגעת, העשב מלבלב

ואז היא מסתובבת מבלי להאדים
בלחש היא שואלת "ו... איפה הפרחים?
מדוע לא שם דשא, שותל גם ערוגות?
אדון הצמחייה הוא, יכול זאת להגות..."

משפיל את מבטו הוא, אדון הצמחייה
"זה כל מה שבן חמו נתן בעירייה...
אז לפחות כיסיתי ירוקת את החום
שלא יהיה עצוב פה, יותר טוב מלא כלום"

"אי, למה לא שמענו לחנה כשתעיר
היא חודשים אומרת - "החליפו ראש לעיר!""
אמרה האדוניתה ועפה לעבים
כשמאחוריה, עצים רבים - רבים

לפתע, יד נגעה בי, לבי החל פועם
וקול אמר "זהבי, מה זה, אתה חולם?"
היה זה דוקטור בוריס שהצטרף לשביל
כי זה עתה סיים קצת מים להטיל...

לחברי מנחם אוהב הבשרים

מעשה בחסיד שבעודו הולך מכפרו לעיירה
חלם כל הדרך על אומצה עסיסית ונהדרה
ולה עצם גדולה שממנה גם הכלב יאכל ויהנה
כל זה אחרי שעסקיו שמה השלים ולפני שלביתו יפנה.

רק אסף את התפילין בשקית, פת שחרית סיים וברך
העמיס מרכולתו על גבו והוסיף עליה גם ספר תהילים כדרכו של כל אברך
נשק לזוגתו בצנעה וברגל ימין עזב את המפתן
ומיד החל רירו ניגר ממה שמלטף כל רפתן

חשב הוא "הרי שזוגתי שתחייה, לעולם דבר כזה לא תאשר
ומה יהיה אם בכל העיירה לא אמצא מקום מתאים וגם כשר?"
גרד הוא בראש ואפילו מתחת לכיפה
מתחייב בנקיטת חפץ שמאומצה זו לא ישאיר אף טיפה

השמש עולה אל מקומה וקופחת על ראשו בעוז
ומשאו כבד מאד, ולכן על מה כבר נותר לו לעלוז
ותריסר פיות ילדיו, בנוסף על פיו ופי זוגתו זלדלה,
ועוד את הפה הענק של האימא שלה מוטלים עליו שימלא...

ואין לו לנעליים וגם הילדה הגדולה זקוקה לחולצה
פתאום השטן בעצמו וודאי נעץ בו את התאווה הזו לאומצה
ומה יהיה על החוב למכולת ומה יגיד לבעל חנות התבלינים
אם מישהו יראה אותו אוכל בעיירה, ויספר בכפר איך שזלל תופינים

ומה אם הרבי, בכבודו ובעצמו יעבור לפני השולחן
ויראה אותו אוכל משהו שלא ברור ממה הוכן
וישאל עצמו האם זה נשחט ונבדק על פי כל קוץ בקוצה של תורה
ויזרוק את ילדיו מהחדר, חלילה וחס, איזו צרה

מוטב כבר שלסטים ותפסוהו ויעשקוהו בכל
ואז יוכל לוותר על תאוות האומצה וביער יקרא בקול
"יכולתי לאכול אומצה בעיירה, אבל מה לעשות? שדדוני זדים
שלולא הם, הייתי אוכל לי פרה, מהישבן ועד לדדים"

וככה הולך הוא והשמש כבר יורדת במערב
וגבו מייסר אותו כי המשא עליו רב,
ולפתע לפניו עומדים מניין יהודים כשבראשם אחד במיוחד חביב
וכולם כאחד עומדים ואומרים "מעריב"

"למה כבר מעריב?" שאל היהודי וב-"מנחה" מה כל כך רע?
"נו מנחה אמרנו לפני שעות, עת עברנו בעיירה..."

מוסר השכל ידידיי, אם חפצת באומצה, לך ואכול אותה בשמחה
בטח תהנה יותר מאשר אם במקום, תאכל את עצמך.
כי זמן לכל דבר ועת לכל חפץ, כך חביבי צא ואמורכי אם תחשוב יותר מדי, אתה בטעות עוד את העיירה בהיסח הדעת תעבור...

שיר לחנה שכבר לא מאיימים עליה בניתוח חדש

באמצע האוקיינוס באמצע הכחול,
על אי קטן וטרופי המעוטר בחול,
שם גרה לה פרינצסה במערת הזמן
ולידה הפודל, שקט ונאמן.

אל הכחול הביטה מבין העננים,
ובכחול הבחינה במיליוני גוונים
ובה בעת הפודל שתר את החופים,
אהב בשר וככה גמר את הקופים.

הזמן נזל בנחת כמו מטפטפה,
עד שבמעוף הופיעה אחת מכשפה,
נחתה היא לפרינצסה ישר על המפרק,
ממנו היא לא משה עד שאירע ה-"קנאק"

כששמעו התוכים, הם נסו בדבוקה,
וגם היקינתונים נבלו בזעקה,
וגם הפסיונים הצטופפו הומים
עת זרם דמעותיה טפטף יהלומים.

כבר חודשים הפודל תר את חופי החול,
ומתפלל לזאוס, הוא מלך הכחול,
כה התפלל הפודל (עוד באנגלית טובה)
שזאוס ידידנו, שמע והתאווה.

ולחופי הקסם עם זמן של נים-לא נים
הגיעו מהאופק שלושה לווייתנים
אחד עם משקפיים, אחד עישן סיגר,
והשלישי טעה, נכנס לתוך נהר.

מבין עצי הקוקוס מעוטרי שרכים,
עת נחשי הקוברה בולעים בזים רכים,
שוכבת הפרינצסה על ענני נוצה
אותם דוחף הפודל, בצה אחר בצה,

וככה היא הגיעה, על ענני אוכף
אל הוד לווייתננו הזה הממושקף.
אז הוא בדק הפרק בדיקת לווייתנים
אמר "היד גברת, ממש על הפנים..."

ממש נבהל הפןדל, מזה השרלטן
ושוב דחף העסק, לראות עוד לווייתן
זה עם סיגר, דמה הוא למין כוכב של רוק
אמר "לחתוך העסק וגם ממש לזרוק"

"תגיד" אמר הפודל, עוד עם חיוך מקסים
"מה, אדוננו זאוס ירד מהפסים?"
"שלח ליטרה של שכל בטונות של שומן?"
"בלי פתרונות, פרינצסה תנדוף לה עם הזמן!"

"הי, הי, יש עוד אידיאות, אפילו עוד מוצא"
צעק לווייתננו תקוע בבוצה.
תן לי לשוט אחורה, אל תוך הים לחזור
ואז תראה שסחבי, בטוח יעזור...

שחה הוא כחודשיים, הגיע אל החוף
אז בדק הפרק כפי שבודק הקוף
אמר "הפרק בובה, יותר טוב מחדש"
ואז צלל לעומק, מסר לחברה ד"ש

ואז ציפור גן עדן זקרה הלהבה
ויערה הדיפה ריחות של אהבה
כה מאושר הפודל, חזר להיות חייכן
ושוב הולך על שתיים מתחת לשולחן.


שיר לחנה שמאיימים עליה בניתוח למרפק

כה אמרה חנה...
יושבת אני וחושבת
הים לא יחד מלנהום
לברך צריכים כבר תושבת
המרפק התפרק לי עד תום

שנים את הארץ סובבתי
ממטוס למטוס וחזור
ועם זאת את העסק אהבתי
רק הגב קצת הצלחתי לשבור

ורק מהעול השתחררתי
רציתי לתפוס במרזב
לעוף בלבי כבר גמרתי
לך דע שהרצועה תאכזב

רצועה בשבילי זה סימבולי
אני לא אפתח פה מר"מ
אטפס על כל הר דיאבולי
על הגב עם מאה קילוגרם

הבא רעיון וארוץ לי
אוורסט? לא אתגר מיוחד...
כי לברך כל מה שנחוץ לי
רק ברכית (וגם מנדי אחד).

כי אני כך בנויה, יש לדעת
על בסיס של מנוע סילון
אם לא מרתון עם שפעת
תנו לי תנו קצת טריאתלון

לכן מרפקי לי ריסקתי
לפחות בלי דבר לסכן
כי רק ברך דפוקה, כך הסקתי
זה מספיק רק למי שמסכן

בוא דוקטור, עשה פה קריירה
הרדמה עושים רק לטירון
אני כבר כמו שיש קררה
כל סבל אשא פה ברון

כה אמר אבי...