החולשה שבקדמה
זו הייתה טיסה מחוף אל חוף בדרך לילדים הגרים ליד בירת ארה"ב. כל הטיסות האלה שבסופן אני עתיד לחבק את הזוג הצעיר והנהדר הזה, גורמות לי להפוך לסנטימנטלי חסר תקנה. ישבתי במחלקה הראשונה ולידי ישבה גברת שחומת עור, כנראה בגילי ועסקה בעיון מעמיק במספר ספרים עבים וברישום אקטיבי של רשימות. הפרשי השעות שבין שני חופי ארה"ב גורמים לערב לרדת ללא התרעה. זה עתה סיימתי לקרוא ספר שהעלה בי זיכרונות של דברים שעברתי בחיי. שכחתי מקיומה של שכנתי ואף לא חשתי שפסקה מעיסוקה וכיבתה את אור הקריאה שעל מושבה. החושך התמזג עם הרעש המונוטוני של המנועים ויצר מעטה מגן אטום - כאילו, לעולם החיצון. ואז קולה של שכנתי חדר את האילוזיה של האטימות. " סלח לי על שאני מפריעה לך, אל לא יכולתי שלא לחוש בזוג דמעות ההולכות וגדלות בקצות עיניך, וחשבתי לי שבטיסה כזו, כדאי אולי להציע שיחה. דברים אלה עוזרים, אתה ידע. האם תרצה לדבר איתי?" שאלה. אני חייב לציין שהמעשה חריג מאד בקוד ההתנהגות האמריקאי, אבל פנייתה של הגברת נעשתה באנגלית של מלומדים, ובדיקציה מושלמת ולכן עוררה את סקרנותי. "אני נוסע לראות את ילדיי" עניתי לה, " והטיסה מספקת הזדמנות להיזכר בסיפורים הקשורים בהורות. "כאלה סיפורים מרגשים?" ביקשה לדעת. "יש ויש" עניתי. "האם המדובר בסיפורים אינטימיים שלך או של משפחתך? אתה וודאי מבין שאין בכוונתי להידחק" התנצלה. "לא לא, דווקא סיפור של אדם שאינני זוכר אפילו את שמו" עניתי. היא הציגה עצמה. "אני מרצה לספרות אנגלית באחת האוניברסיטאות שבמרילנד" סיפרה, "אוספת סיפורים אובססיבית. התאות לשתפני בסיפורך?" שאלה, והוציאה רשמקול מהתיק. "למה לא?", עניתי. "שירתתי במשך יותר מארבע עשר שנים שרות מילואים בגדוד תותחנים אחד. בגדוד זה שרתו האנשים עד גיל 45, ומי שרצה להמשיך, היה חייב להתנדב. בין מעט המתנדבים היו שני נהגים שעברו כבר את גיל 48, והמשיכו להתעקש ולבא למילואים. יצא לי לעבור חצי לילה עם אחד מהם, איש מופלא, ואת סיפורו אני מבקש להביא כאן.
_____
הכל החל כרגיל, כששני אנשים שאינם מכירים זה את זה נפגשים. אני הצעיר פתחתי וסיפרתי לו על עיסוקי, על משפחתי, על שתי בנותיי הגדולות ועל דאגתו הטבעית של אב לגורל בנות בוגרות המחפשות לבנות עולם משלהן. האיש הקשיב קשב רב, והחל לדבר כאילו כל מילה שבפיו, יצאה יצוקה בעופרת.
הוא היה נהג של משאית זפת ועבד בעירית ירושלים. לו ולאישתו ארבע בנות, שלוש מהן נשואות ומסודרות, ולהן בית ומקצוע וילדים וכל טוב. אבל הרביעית עיוורת. כוחותיו של האיש הנפלא שלי לא עמדו לו אפילו בלהגות את המילה. כבדת ראיה עד מאד - אמר. לקחו את הילדה למומחה גדול למשקפיים באיזה קיבוץ ליד תל אביב וזה התקין לה שתי משקפות, אחת לכל עין, והנה משקפות אלה מאפשרות לילדה לקרוא אותיות גדולות. האיש לא אמר, אבל נקל היה להבין את המאמץ הכספי שעשתה המשפחה עם המשקפות האלה, כל זה תוך תקווה שיקבלו את הילדה לקורס אופים. הילדה נהדרת - אמר - חרוצה ומלאת תושייה, וכל תפילתו שיביאה לעצמאות כלכלית ואישית. אבל הרשויות מסרבות. ישב האיש לידי, ראשו מונח בכפות ידיו וכאבו גדול מכל מה שבן אנוש יכול לתפוס. כל בקשתו שילדתו לא תהיה תלויה ברוחב לב הבריאות, והאושר כפסיעה ממנו ואין הוא משיגו. ישבתי כל אותו הלילה ליד האיש ובכיתי יחד איתו. חשבתי לי עד כמה אושרו של אדם יחסי, אבל לא יכולתי להינתק מהכאב הטוטלי שלו אף לרגע. היה זה לילה בהיר וקר, של דצמבר בבית לחם והכוכבים היו קרובים ונוצצים כמו יהלום ענק. הבטתי אל השמיים המוארים ואל הכוכבים, כינסתי את כל החיות שבי ואמרתי בלבי: "ריבונו של עולם, אתה שחילקת שכל ואושר, נכסים ותהילה, סבל ויגון אבל גם תפילה ותקווה לכל הבריות, פונה אני אליך בשם אהבת ההורה את ילדו, אהבה שאין למעלה ממנה ואף אתה לא דרשת שתופר מעולם, פונה ומבקש שתפקוד איש זה שנית. קח נא מעט מכולנו והוסף לו והבא אולי כך מזור ליגונו הגדול." גמרתי להתפלל, וחשתי בושה גדולה על שאין בידי לסייע אלא רק בתפילה שבלב.
עברו ימים בודדים. הנהג בא לחפשני ודחף לידי חבילה קטנה. פתחתי ומצאתי בחבילה, שרוכי משי אדומים. " קח ותן לילדות שיקשרו לפרק היד" אמר. "אלה שרוכי מזל מקבר רחל המביאים מזל לחתן" אמר כמתנצל. "אתה יודע, אנחנו הירושלמים השורשיים מאמינים...". לקחתי החבילה, הודיתי בחום וחשבתי לעצמי - ראה עד כמה עולמו עשיר מעולמי. הוא, שכאבו כה גדול, מצא לעשות מעשה למעני ואני, איש העולם הגדול - כביכול, לא רק שלא מצאתי דרך לסייע לו, אף את תפילתי אמרתי בלבי כמתבייש.
_____
הדיילים ביקשו להדק את החגורות ליישר את גב המושב לקראת נחיתה. " מה קרה לשרוכים" שאלה שכנתי וסגרה את רשם הקול. "מי יודע, את באמת מאמינה שהעזתי להביא אותם לאישתי ולבנותיי?!"
זו הייתה טיסה מחוף אל חוף בדרך לילדים הגרים ליד בירת ארה"ב. כל הטיסות האלה שבסופן אני עתיד לחבק את הזוג הצעיר והנהדר הזה, גורמות לי להפוך לסנטימנטלי חסר תקנה. ישבתי במחלקה הראשונה ולידי ישבה גברת שחומת עור, כנראה בגילי ועסקה בעיון מעמיק במספר ספרים עבים וברישום אקטיבי של רשימות. הפרשי השעות שבין שני חופי ארה"ב גורמים לערב לרדת ללא התרעה. זה עתה סיימתי לקרוא ספר שהעלה בי זיכרונות של דברים שעברתי בחיי. שכחתי מקיומה של שכנתי ואף לא חשתי שפסקה מעיסוקה וכיבתה את אור הקריאה שעל מושבה. החושך התמזג עם הרעש המונוטוני של המנועים ויצר מעטה מגן אטום - כאילו, לעולם החיצון. ואז קולה של שכנתי חדר את האילוזיה של האטימות. " סלח לי על שאני מפריעה לך, אל לא יכולתי שלא לחוש בזוג דמעות ההולכות וגדלות בקצות עיניך, וחשבתי לי שבטיסה כזו, כדאי אולי להציע שיחה. דברים אלה עוזרים, אתה ידע. האם תרצה לדבר איתי?" שאלה. אני חייב לציין שהמעשה חריג מאד בקוד ההתנהגות האמריקאי, אבל פנייתה של הגברת נעשתה באנגלית של מלומדים, ובדיקציה מושלמת ולכן עוררה את סקרנותי. "אני נוסע לראות את ילדיי" עניתי לה, " והטיסה מספקת הזדמנות להיזכר בסיפורים הקשורים בהורות. "כאלה סיפורים מרגשים?" ביקשה לדעת. "יש ויש" עניתי. "האם המדובר בסיפורים אינטימיים שלך או של משפחתך? אתה וודאי מבין שאין בכוונתי להידחק" התנצלה. "לא לא, דווקא סיפור של אדם שאינני זוכר אפילו את שמו" עניתי. היא הציגה עצמה. "אני מרצה לספרות אנגלית באחת האוניברסיטאות שבמרילנד" סיפרה, "אוספת סיפורים אובססיבית. התאות לשתפני בסיפורך?" שאלה, והוציאה רשמקול מהתיק. "למה לא?", עניתי. "שירתתי במשך יותר מארבע עשר שנים שרות מילואים בגדוד תותחנים אחד. בגדוד זה שרתו האנשים עד גיל 45, ומי שרצה להמשיך, היה חייב להתנדב. בין מעט המתנדבים היו שני נהגים שעברו כבר את גיל 48, והמשיכו להתעקש ולבא למילואים. יצא לי לעבור חצי לילה עם אחד מהם, איש מופלא, ואת סיפורו אני מבקש להביא כאן.
_____
הכל החל כרגיל, כששני אנשים שאינם מכירים זה את זה נפגשים. אני הצעיר פתחתי וסיפרתי לו על עיסוקי, על משפחתי, על שתי בנותיי הגדולות ועל דאגתו הטבעית של אב לגורל בנות בוגרות המחפשות לבנות עולם משלהן. האיש הקשיב קשב רב, והחל לדבר כאילו כל מילה שבפיו, יצאה יצוקה בעופרת.
הוא היה נהג של משאית זפת ועבד בעירית ירושלים. לו ולאישתו ארבע בנות, שלוש מהן נשואות ומסודרות, ולהן בית ומקצוע וילדים וכל טוב. אבל הרביעית עיוורת. כוחותיו של האיש הנפלא שלי לא עמדו לו אפילו בלהגות את המילה. כבדת ראיה עד מאד - אמר. לקחו את הילדה למומחה גדול למשקפיים באיזה קיבוץ ליד תל אביב וזה התקין לה שתי משקפות, אחת לכל עין, והנה משקפות אלה מאפשרות לילדה לקרוא אותיות גדולות. האיש לא אמר, אבל נקל היה להבין את המאמץ הכספי שעשתה המשפחה עם המשקפות האלה, כל זה תוך תקווה שיקבלו את הילדה לקורס אופים. הילדה נהדרת - אמר - חרוצה ומלאת תושייה, וכל תפילתו שיביאה לעצמאות כלכלית ואישית. אבל הרשויות מסרבות. ישב האיש לידי, ראשו מונח בכפות ידיו וכאבו גדול מכל מה שבן אנוש יכול לתפוס. כל בקשתו שילדתו לא תהיה תלויה ברוחב לב הבריאות, והאושר כפסיעה ממנו ואין הוא משיגו. ישבתי כל אותו הלילה ליד האיש ובכיתי יחד איתו. חשבתי לי עד כמה אושרו של אדם יחסי, אבל לא יכולתי להינתק מהכאב הטוטלי שלו אף לרגע. היה זה לילה בהיר וקר, של דצמבר בבית לחם והכוכבים היו קרובים ונוצצים כמו יהלום ענק. הבטתי אל השמיים המוארים ואל הכוכבים, כינסתי את כל החיות שבי ואמרתי בלבי: "ריבונו של עולם, אתה שחילקת שכל ואושר, נכסים ותהילה, סבל ויגון אבל גם תפילה ותקווה לכל הבריות, פונה אני אליך בשם אהבת ההורה את ילדו, אהבה שאין למעלה ממנה ואף אתה לא דרשת שתופר מעולם, פונה ומבקש שתפקוד איש זה שנית. קח נא מעט מכולנו והוסף לו והבא אולי כך מזור ליגונו הגדול." גמרתי להתפלל, וחשתי בושה גדולה על שאין בידי לסייע אלא רק בתפילה שבלב.
עברו ימים בודדים. הנהג בא לחפשני ודחף לידי חבילה קטנה. פתחתי ומצאתי בחבילה, שרוכי משי אדומים. " קח ותן לילדות שיקשרו לפרק היד" אמר. "אלה שרוכי מזל מקבר רחל המביאים מזל לחתן" אמר כמתנצל. "אתה יודע, אנחנו הירושלמים השורשיים מאמינים...". לקחתי החבילה, הודיתי בחום וחשבתי לעצמי - ראה עד כמה עולמו עשיר מעולמי. הוא, שכאבו כה גדול, מצא לעשות מעשה למעני ואני, איש העולם הגדול - כביכול, לא רק שלא מצאתי דרך לסייע לו, אף את תפילתי אמרתי בלבי כמתבייש.
_____
הדיילים ביקשו להדק את החגורות ליישר את גב המושב לקראת נחיתה. " מה קרה לשרוכים" שאלה שכנתי וסגרה את רשם הקול. "מי יודע, את באמת מאמינה שהעזתי להביא אותם לאישתי ולבנותיי?!"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה