לחברי מנחם אוהב הבשרים

מעשה בחסיד שבעודו הולך מכפרו לעיירה
חלם כל הדרך על אומצה עסיסית ונהדרה
ולה עצם גדולה שממנה גם הכלב יאכל ויהנה
כל זה אחרי שעסקיו שמה השלים ולפני שלביתו יפנה.

רק אסף את התפילין בשקית, פת שחרית סיים וברך
העמיס מרכולתו על גבו והוסיף עליה גם ספר תהילים כדרכו של כל אברך
נשק לזוגתו בצנעה וברגל ימין עזב את המפתן
ומיד החל רירו ניגר ממה שמלטף כל רפתן

חשב הוא "הרי שזוגתי שתחייה, לעולם דבר כזה לא תאשר
ומה יהיה אם בכל העיירה לא אמצא מקום מתאים וגם כשר?"
גרד הוא בראש ואפילו מתחת לכיפה
מתחייב בנקיטת חפץ שמאומצה זו לא ישאיר אף טיפה

השמש עולה אל מקומה וקופחת על ראשו בעוז
ומשאו כבד מאד, ולכן על מה כבר נותר לו לעלוז
ותריסר פיות ילדיו, בנוסף על פיו ופי זוגתו זלדלה,
ועוד את הפה הענק של האימא שלה מוטלים עליו שימלא...

ואין לו לנעליים וגם הילדה הגדולה זקוקה לחולצה
פתאום השטן בעצמו וודאי נעץ בו את התאווה הזו לאומצה
ומה יהיה על החוב למכולת ומה יגיד לבעל חנות התבלינים
אם מישהו יראה אותו אוכל בעיירה, ויספר בכפר איך שזלל תופינים

ומה אם הרבי, בכבודו ובעצמו יעבור לפני השולחן
ויראה אותו אוכל משהו שלא ברור ממה הוכן
וישאל עצמו האם זה נשחט ונבדק על פי כל קוץ בקוצה של תורה
ויזרוק את ילדיו מהחדר, חלילה וחס, איזו צרה

מוטב כבר שלסטים ותפסוהו ויעשקוהו בכל
ואז יוכל לוותר על תאוות האומצה וביער יקרא בקול
"יכולתי לאכול אומצה בעיירה, אבל מה לעשות? שדדוני זדים
שלולא הם, הייתי אוכל לי פרה, מהישבן ועד לדדים"

וככה הולך הוא והשמש כבר יורדת במערב
וגבו מייסר אותו כי המשא עליו רב,
ולפתע לפניו עומדים מניין יהודים כשבראשם אחד במיוחד חביב
וכולם כאחד עומדים ואומרים "מעריב"

"למה כבר מעריב?" שאל היהודי וב-"מנחה" מה כל כך רע?
"נו מנחה אמרנו לפני שעות, עת עברנו בעיירה..."

מוסר השכל ידידיי, אם חפצת באומצה, לך ואכול אותה בשמחה
בטח תהנה יותר מאשר אם במקום, תאכל את עצמך.
כי זמן לכל דבר ועת לכל חפץ, כך חביבי צא ואמורכי אם תחשוב יותר מדי, אתה בטעות עוד את העיירה בהיסח הדעת תעבור...