הצייר - כתוב ביחד עם מיכל

תלך אתו בדרך, והוא רואה דברים
גוונים קטנים של צבע בקוץ הדרדרים,
ונקודות של אור בין עלעלי שרך
יוצרות כתמי זהב שקט, עדין ורך.

הוא מזהה את הכהה בתוך שפעת האור,
רואה איך טל הבוקר הופך קריסטל טהור,
איך הברוקד מחוויר עלי מותני אישה,
בשלל פרחי מעדנות, על כפל מלבושה

ביחד הוא פוסע בין אלף אנשים
אך מכולם הוא היחיד שאת לבו ישים,
שכנף ציפור החווירה, ועץ שינה צורה
וגן פרחים קמל, היה לִבְעֵירָה.

הולך הוא אל ביתו, נושא בלב צלילים,
מיני צורות, צבעים, וניחוחות אלים,
לובש בגדי עובד בצבע מוכתמים
מָרית, מכחול ובד, נייר גם לפעמים.

והוא מביט לו אל הבד וסל מלב נשפך
משטח צבעים ימרח, עד לציור יתפח,
ונקודות הופכות מראֵה למשהו אחר,
והוא מניח עוד שכבה, מוחק ומשחזר.

וגם הבד מתחיל מדיף ריחות וניחוחות,
ונשלח בהם הצבע לתפוס ולאחות,
והוא מתחיל דיבור מדוד, שונה מכל שפה,
וגם הבד אינו מחריש, עונה לשון רפה,

ולשונו רק תתחזק עם כל מגע של אור,
עת צלליות כך נולדות מגווניות השחור,
וכך תִרְאֵה כיצד נוצרו עם שמץ הלחנה,
מבד עתיר גווני צורות, גם שיר גם מנגינה.