זה קרה לי היום אחרי הצהריים. השמיים בכו על מר גורלי בעת האחרונה, ונחלי גשם שגדשו את הרחובות הרטיבו את נעלי הבד שלי. יצאתי למבחן חצי שעה לפני המועד, אחרי הכל, המבחן נערך בתיכון כצנלסון, חמש דקות נסיעה מביתי. אבל לא מצאתי מקום חניה בבית הספר ובחניון הצמוד, שתי מכוניות סגרו אותי, אחת מלפנים ואחת מאחור, צופרות זו לזו מעל המכונית שלי, כאילו לא הייתי קיים כלל.
חניתי כמובן בתחנת אוטובוס, ורצתי לבחינה. לא, אינני ממליץ שתפרשו את המילה "רצתי" אלא במובנה הרחב, זאת אומרת שהלכתי כרגיל, רק שתוך כדי הליכה, עשיתי תנועות ידיים וראש, כאילו...הגעתי, כולי שקוע במחשבות, למה לעזאזל רצחו את גדליהו בן אחיקם, ועוד בידי אחד שקוראים לו ישמעאל בן נתניהו? ומחשבה מעמיקה זו הובילה אותי מהמאבטח אל שולחן זיהוי הסטודנטים, ומשם דרך מוכר המים אל הכיתה. כל כך העסיק אותי אותו גדליהו כשדהרתי (פיגורטיבית) פנימה את תוך החדר, וכל כך העציב אותי מראה הזקנות העומדות לשמור עלי שלא אעתיק, אני, סבא אבי, חבר כבוד בוועדת המשמעת של האוניברסיטה, עד כי דרכתי כמעט על חנה יודלמן אחותי, שעמדה להבחן גם היא באותה הכיתה. חנה מסכנה, נאלצה להניף עלי שולחן - עוד עם היד הביונית שלה, על מנת למנוע את ההתנגשות שיכולה הייתה חלילה, למחוק מעל פני אדמתנו את הפלא הרפואי שהסנדלר יצר במקום שפעם הייתה לה יד. האושר נסוך על פניי המעונים כשראיתי את חנה, וחיוך תואם הלך ונרקם על פרצופי המבוהל תמיד. הבטתי כך בחנה, זו שסירבה מאז ומעולם לקחת חלק בתועבה הזו הנקראת בחינה באוניברסיטה, ואמרתי לעצמי בתמימות- "מילא הייתה הולכת לבקר נער בן 18 ומספרת למנחם שהלכה לבחינה. אבל היא הלכה לבחינה, אז מה בדיוק היא אמרה למנחם? שהלכה לבקר נער בן 18?"
חנה אמנם ידעה על הבחינה שלי. רק היום היא שלחה לי מייל שאמר "לך ללמוד, חנטריש. יש לך בחינה, לא?" לא, לא מחיתי על "חנטריש". אמנם אני מרגיש הרבה יותר נוח עם "חמור", "טמבל", "רפה שכל", "אינפנטיל" וכל שאר הביטויים שחבריי חדי העין מעטרים בהם את אישיותי תדיר, אבל אני אינני קטנוני. אם "חנטריש" אז "חנטריש" הכול לטובה...
הבחינה החלה, ועלעול קל בשאלות הבהיר לי שהכול קשור לביתי השני, הלוא הוא הבית הראשון. התחלתי עונה על השאלות ולפתע הבנתי שאני "החנטריש", מצליח לא עלינו, להפגיש באותו החדר ממש, את הגברת יודלמן ואת המלכה איזבל אשת אחאב מלך ישראל. יושב אני אדום מבושה, ורואה לנגד עיני את שתי גבירות אלה, עומדות זו מול זו, כשהמלכה חנה מסבירה למלכה איזבל, בשפה שאיננה ברורה לי, איך לרפא את האשרה עם אקמולי של טבע!
רעש מחריש אוזניים של פטישים ואזמלים הקיץ מעלי את הבעתה הזו, והנה עומדת חנה מול שלמנאסר השלישי, שעבדיו קורעים ומתעדים באבן את קרב קרקר, וחנה צועקת עליו (באידיש?) "שקרן אחד! איזה ניצחון ואיזה קדחת!" והוא מניף את חרבו והיא את חרבה, ואני מתחבא מתחת לשולחן וצועק "יאשיהו, הושע!".
למזלי, באותו הרגע הבחינה אחת המשגיחות היפהפיות במצוקתי והחלה מדדה לקראתי באיטיות. מוציא אני את ראשי מתחת לשולחן, ומייד מצטער על כך קשות. ישר מעלי, עומדת חנה ולרגליה חזקיהו המלך וישעיה בן אמוץ הנביא כורעים לפניה., פניהם לבנים כסיד. וחנה מנענעת את אצבעה ואומרת – "ילדים, אם לא תתפללו חזק אל ה', אבל הפעם באמת חזק, אתם יכולים לשכוח ממלאך שיהרוג עבורכם את גיבורי סנחריב...". למזלי, בו ברגע, המשגיחה הגיעה אלי, חשפה שיניים מלאכותיות עשויות זהב כבד, ושאלה "הכול בסדר?" הקצתי בבהלה ועניתי "כן, כן...". למזלי, כל זה קרה אחרי שסיימתי לענות על שאלות המבחן, אחרת, תארו לכם כמה שבועות הייתי נאלץ לישון עם החתולים של הגלדיולה, ועוד בקור הזה...
חנה סיימה את הבחינה שלה לפניי וזרקה לי שקית שקדים. מה לעזאזל כבר סיפרה לה מיכל על יכולותיי, ששכנע אותה שאני זקוק לשקדים בדחיפות?
