בלילות האחרונים קשה לי לישון. אני מתעורר מיוזע ומבוהל ומדי פעם אף מוצא עצמי על רצפת חדר השינה. חשבתי להיוועץ ברופא, אבל במחשבה שנייה, למה להסתכן באשפוז במוסד סגור? ומי יבשל לגלדיולה? ומי יסדר את השולחן כל צהריים? ומי ידאג למפיות מתחת לסכו"ם?
מה גם שאני יודע את הסיבה. אני חולם. לא, לא סתם חלום. אני חולם שאני נמצא בגן העירוני, בחלק החדש שלו, זה שבו המזרקות מרטיבות את הרצפה, מגרש המשחקים נראה כמו רובוט ענק שזה עתה ירד מחללית, ואם אתה עובר את הגשר, אתה מגיע לקיר.
אני נמצא בחלק ההוא, הולך לי ברגל עם בוריס. כרגיל, אנו דנים בעברנו. בוריס מספר לי על אנשים קרובים לו, מי מצעירותו בחו"ל, מי מהפציינטים שלו בכל השנים בהן שרת כרופא, ומי מחבריו הרבים בכלל. ואני משיב לו בסיפורים על החברים הקרובים שלי, על כורש, ועל שלומציון המלכה, ועל ישו הנוצרי, ועל מוחמד, (אלא מה?). מסכן בוריס, הוא נראה כל כך מדוכא מהסיפורים שלי, אבל ההליכה נינוחה, האווירה טובה, ומדי פעם מתנפלים עליו אנשים, שיבדוק להם דופק, שיאזן להם את התרופות, שימשש להם את... נו טוב, אי אפשר לחשוף פה סודות רפואיים.
והנה לפתע, רעש גדול עולה מהחלק הישן של הגן, ועמו ענן אבק מתקדם לקראתנו. ומתוך הענן, דוהרת חתולת אנגורה ענקית הנוסעת על גלגליות, ומאחוריה, מאה עשרים ושבע חתולות רחוב, מכוערות, מרושעות ורעבות. רק הענן מתקרב, ואני מבחין שבידה של חתולת האגורה, שוט רב רצועות השורק באוויר הבוקר. חתולת האגורה צועקת בקול מוכר – "בואו חתוליי, בואו ונתפוס את העצלן, את הולך הבטל, המזדחל לבושתו בצעדי לוויה ועוד קורא לזה הליכה ספורטיבית". למה מזכיר לי כל כך קולה של חתולה ענקית זו את קולה של הגלדיולה, למה? והחתולים עונים בקול המרעיד אמות ספים, " הכי בו, המלכה, הכי בו בשוט, ואנו נשרוט אותו בטפרינו, עד זוב דם נשרוט, וננשוך בו בשנינו, עד העצם ננשוך בו, ואת מלכתנו, תגדילי בעבור זה את מנותינו היומיות ותוסיפי לנו גם ארוחת ארבע". והשוט שורק באוויר ואני מביט מסביבי ובוריס איננו, רק אני האומלל, הולך מהר ככל שאוכל, אבל איפה המהירות שלי ואיפה ענן החתולים על גלגלות, התר אחר עורי, בשרי ועצמותיי?
החתולה הענקית מגיעה עד אלי, עוצרת במקום בעוצמה ומניפה את השוט, ואני ברגע דרמטי זה חש, כיצד מחליק אני על רצפת החדר, מקבל מכה קלה בכתף ומתעורר ספוג זעה. נו טוב, האבא שלי מנוחתו עדן, היה אומר שבמקום שהאבא מכה, גדל בשר, ועיניכם רואות שאצלי הבשר גדל, ברוך השם בכל מקום ומקום. מי יודע, אולי איפה שהרצפה מרביצה, מרזים...
אגב בוריס, יש אחת עם מבטא איטלקי, המטיילת תדיר בכיוון הנגדי לנו, כך שבעת מפגש, היא מחבקת את בוריס ישר וחזק. אני נוהג לא להביא את משקפיי להליכת הבוקר, ולכן אין לי מושג אם היא מלטפת ואיפה. אבל אין אני חושש לעדנה אחותי, זאת משום שתי סיבות:
o האיטלקייה מדברת כל כך הרבה, שאם לא תחבק אתו, בוריס יברח.
o בפרפראזה על דבריו של אבי ז"ל, ייתכן שבמקום שהאיטלקייה מלטפת, הבשר גדל...
סוף דבר, אתמול קיבלתי מייל מעדנה אחותי ובמייל היה כתוב – "שלום לאבי, ושוב, הבוס ביקש ממני למסור לך שלא יגיע לפארק - קצת הצטנן המסכן וקיבל נזלת... אנא תאשר שקראת את המייל. להת. עדנה" ואז הבנתי שייתכן ולא הכול חלום...
מה גם שאני יודע את הסיבה. אני חולם. לא, לא סתם חלום. אני חולם שאני נמצא בגן העירוני, בחלק החדש שלו, זה שבו המזרקות מרטיבות את הרצפה, מגרש המשחקים נראה כמו רובוט ענק שזה עתה ירד מחללית, ואם אתה עובר את הגשר, אתה מגיע לקיר.
אני נמצא בחלק ההוא, הולך לי ברגל עם בוריס. כרגיל, אנו דנים בעברנו. בוריס מספר לי על אנשים קרובים לו, מי מצעירותו בחו"ל, מי מהפציינטים שלו בכל השנים בהן שרת כרופא, ומי מחבריו הרבים בכלל. ואני משיב לו בסיפורים על החברים הקרובים שלי, על כורש, ועל שלומציון המלכה, ועל ישו הנוצרי, ועל מוחמד, (אלא מה?). מסכן בוריס, הוא נראה כל כך מדוכא מהסיפורים שלי, אבל ההליכה נינוחה, האווירה טובה, ומדי פעם מתנפלים עליו אנשים, שיבדוק להם דופק, שיאזן להם את התרופות, שימשש להם את... נו טוב, אי אפשר לחשוף פה סודות רפואיים.
והנה לפתע, רעש גדול עולה מהחלק הישן של הגן, ועמו ענן אבק מתקדם לקראתנו. ומתוך הענן, דוהרת חתולת אנגורה ענקית הנוסעת על גלגליות, ומאחוריה, מאה עשרים ושבע חתולות רחוב, מכוערות, מרושעות ורעבות. רק הענן מתקרב, ואני מבחין שבידה של חתולת האגורה, שוט רב רצועות השורק באוויר הבוקר. חתולת האגורה צועקת בקול מוכר – "בואו חתוליי, בואו ונתפוס את העצלן, את הולך הבטל, המזדחל לבושתו בצעדי לוויה ועוד קורא לזה הליכה ספורטיבית". למה מזכיר לי כל כך קולה של חתולה ענקית זו את קולה של הגלדיולה, למה? והחתולים עונים בקול המרעיד אמות ספים, " הכי בו, המלכה, הכי בו בשוט, ואנו נשרוט אותו בטפרינו, עד זוב דם נשרוט, וננשוך בו בשנינו, עד העצם ננשוך בו, ואת מלכתנו, תגדילי בעבור זה את מנותינו היומיות ותוסיפי לנו גם ארוחת ארבע". והשוט שורק באוויר ואני מביט מסביבי ובוריס איננו, רק אני האומלל, הולך מהר ככל שאוכל, אבל איפה המהירות שלי ואיפה ענן החתולים על גלגלות, התר אחר עורי, בשרי ועצמותיי?
החתולה הענקית מגיעה עד אלי, עוצרת במקום בעוצמה ומניפה את השוט, ואני ברגע דרמטי זה חש, כיצד מחליק אני על רצפת החדר, מקבל מכה קלה בכתף ומתעורר ספוג זעה. נו טוב, האבא שלי מנוחתו עדן, היה אומר שבמקום שהאבא מכה, גדל בשר, ועיניכם רואות שאצלי הבשר גדל, ברוך השם בכל מקום ומקום. מי יודע, אולי איפה שהרצפה מרביצה, מרזים...
אגב בוריס, יש אחת עם מבטא איטלקי, המטיילת תדיר בכיוון הנגדי לנו, כך שבעת מפגש, היא מחבקת את בוריס ישר וחזק. אני נוהג לא להביא את משקפיי להליכת הבוקר, ולכן אין לי מושג אם היא מלטפת ואיפה. אבל אין אני חושש לעדנה אחותי, זאת משום שתי סיבות:
o האיטלקייה מדברת כל כך הרבה, שאם לא תחבק אתו, בוריס יברח.
o בפרפראזה על דבריו של אבי ז"ל, ייתכן שבמקום שהאיטלקייה מלטפת, הבשר גדל...
סוף דבר, אתמול קיבלתי מייל מעדנה אחותי ובמייל היה כתוב – "שלום לאבי, ושוב, הבוס ביקש ממני למסור לך שלא יגיע לפארק - קצת הצטנן המסכן וקיבל נזלת... אנא תאשר שקראת את המייל. להת. עדנה" ואז הבנתי שייתכן ולא הכול חלום...
