יום שבת, 29 בספטמבר 2018

חוויות מארץ אוייב

מבצע "תאנים"
זו היתה הפעם הראשונה שיצאתי את גבולות המדינה במכונית. טוב, הזחל"ם ההוא לא היה בדיוק אוטו רגיל אבל להגדרתי זו, ענה במדויק. השיירה הובילה אותנו לחצר ובה מספר בניינים, כאשר הגדול מביניהם היה מבנה אבן בן שתי קומות, מקומר ועטור עמודים כדרכם של בניינים כנסייתיים. שורת עצי תאנה הייתה לגדר המתחם. הימים ימי אוגוסט ועצי התאנה היו מלאי פרי בשל. המקום היה בסך הכל יפה להפליא, עומד בסטירה למטרות בגללן נשלחנו לפקודו.
כל זה קרה סמוך מאד למועד הקמת הגדוד. אני השייך למפקדת הגדוד, צורפתי לאחת הסוללות שלנו על מנת לסייע להם במשימתם. מרבית החיילים היו מוסבים או עולים חדשים שהוכשרו זה עתה למקצועות התותחנות. גם חלק מהקצינים זה עתה סיימו קורס הסבה, אבל הבעיה העיקרית הייתה מחסור בסמלים בתפקידים השונים. כך מצאתי את עצמי ממלא מספר לא מועט של תפקידים בהם חסרו אנשי מקצוע.
הימצאותו העצמאית של כוח קטן בשטח אויב, כאשר רמת החיילות הכללית "טעונה שיפור", הינה חוויה שאיננה מהמומלצות. גם התעסוקה המבצעית עצמה איננה הנושא שבו ברצוני לעניינך הקורא. וכי מדוע שתתעניין לאן ירינו בתותחים אם ממילא מאז ועד עתה התותחים ירו כבר כל כך הרבה עד כי היריות שלנו דאז נשכחו מזמן.
לכל האווירה הפסטורלית הזו, שכללה בניינים כנסייתיים עם חצר ותאנים יש להוסיף אמנם את היתושים. הם היו ענקיים. עד כדי כך גדולים ואלימים היו, שכל המשחות המיועדות להרחיקם, זו הריחנית מהבית וזו המסריחה המסופקת על ידי הצבא, לא הצליחו להרשים חיות טרף אלה. עם רדת החשכה, היינו מתכרבלים ושקי שינה חורפיים ומכסים באימה את ראשינו ועוד מוסיפים היינו שמיכה ואז, עוד בטרם הספקנו לעצום עינינו העייפות, להקת יתושים בשרניים, רעבים, תעבי דם ומרושעים הייתה יורדת עלינו מבעד לכל המיגון הזה, עד כי אוזנינו היו מהדהדות מרעש המנועים, מפילוח הבשר ומזעקות השכנים. רק איש אחד, אבוקסיס שמו התנשא מעל כולנו. ידידי אבוקסיס, רב סמל המרפאה, היה איש גדול ממדים ועדין נפש שניכון בתכונה אנטי-יתושית מופלאה ומשחררת גם יחד. הוא היה נוחר. לא סתם נוחר הייתי אומר, כפי שלא סתם קראנו לו "המנסרה". קולות נחירתו היו שייכים לקולות של עולם הדמיון. קודם כל, הוא היה נושם אוויר אל ריאותיו הענקיות ברעש של מנוע במשאית ישנה בעת תאוצתו, בעיקר כאשר אחד המצתים איננו פועל, ואולי של מפולת סלעים בהרי הדולומיטים. נשיפתו, לעומת זאת, הייתה חדה וארוכה כצפירתה של אניית הטייטניק לפני צאתה להפלגה. שום דבר לא דמה לנחירותיו של ידידי אבוקסיס, אפילו לא נחירותיו של לזן חברי, קצין ניהול האש שלנו שהיה ידוע כ-"נחרן בלתי נלאה".
וכיצד תשאלוני, השפיעו נחירותיו של אבוקסיס על היתושים הרשעים שלנו? ובכן, יש המוכנים להישבע (ואני ביניהם) שראו במו עיניהם, אלפי יתושים הנשאבים אל תוך לועו של אבוקסיס בעת שאיבת האוויר – דבר אשר גם הקנה לו את השם "הובר" על שם שואב האבק הידוע, ועוד אלפים אחרים מועפים בבושת פנים אלפי מילין בעת נשיפתו, ובזכות זה קראנו לו גם "התותח".
"המנסרה-הובר-התותח" הושם לישון במסדרון שחיבר את דלת הכניסה עם אולמות השינה שלנו וכך חשבנו להשיג מספר יעדים: קודם כל, קצת שקט, אבל גם את הרחקת היתושים מאיתנו, הישנים באולם השינה המרכזי, ואם אפשר, גם הגברת השמירה על הישנים, וכי מי יעיז - חשבנו – להיכנס למקום כל כך רועש ומפחיד?
אבוקסיס היה מפקח של בתי ספר תיכוניים דתיים בצפון הארץ, איש משכיל ומעניין מאין כמוהו ועוד נחזור אליו בהמשך סיפורנו.
גם פרספר, רב סמל המטבח שנשלח לבשל לסוללה, נמצא כדמות מרתקת ביותר. כאזרח, פרוספר עבד בתור שומר בשער התעשייה האווירית ובמילואים, הוא העסיק את הטלפון בדברו אין ספור שעות עם ז'קלין זוגתו, בהגה דומה להפליא לשיר הטלפון הידוע. הידע והנחישות שלו בענייני אוכל, הותירו אותנו רעבים מחד ובה בעת, לא היטיבו עם לקיבתנו ולכן, ניצלנו חופשה ראשונה ועשינו לשחרורו המוקדם. מילא למות מרעב, אבל לסיים בגלל קלקולי קיבה? – חשבנו. כך, ביום בהיר אחד, מצאנו עצמנו אבוקסיס ואנוכי, במטבח הסוללה וכאן מתחיל גם סיפורנו זה.
ראשית דבר, ערכנו חיפוש יסודי במחסני המטבח ומצאנו אוצרות אמיתיים. עשרות רבות של שימורי בשר וירקות, ירושה מבורכת מאין ספור מנות קרב שעברו כנראה במקום זה. שקים מלאי קטניות מיובשות ואורז עמדו מוחבאים מעין. כמות מרשימה של תבלינים, ומה לא? בחישוב מהיר הבנו שאם לא נקבל כלל אספקה עד סוף המילואים, נסתדר טוב למדי עם מה שמצאנו במחסנים. מעודדים, יצאנו החוצה והתיישבנו על ספסל, וכמו שישבו כך נפלו עינינו על שפע פרי התאנים שבסביבתנו ומייד הבנו מה שפר חלקנו.
מאותו היום, ערכנו תורנויות יומיות לעבודות מטבח ולקטיף התאנים. לא היה צורך לרשום אנשים לתורנויות אלה כלל, תמיד נמצאו מתנדבים ועוד רבו על הכבוד לעבוד אתנו. לבוקר, הכנו להם ריבת תאנים ולצוהריים עשינו להם תאנים ממולאות בבשר, בישלנו להם צלי בתאנים, קינחנו להם עם תאנים בסירופ ואף עם תאנים ביין, אחרי שנהג אחד "השיג" לנו יין ממקום שאסור להזכיר. בערב, הוספנו להם תאנים לסלט ירקות ולקפה הגשנו עוגת תאנים. אבל לא רק על התאנים חיינו. בנוסף, השבחנו במובן את איכות האוכל ואת כמותו גם באמצעות אוצרות המחסנים שמצאנו קודם לכן, אבל האטרקציה של שרות המילואים ההוא נשארה התאנים.
הצלחתנו היתה מוחלטת. הקהל היה לרגלינו וידידי אבוקסיס החליט לנצל את המומנטום ולעשות מעשה. הוא ארגן מפגשים יומיים בהם חיילי הסוללה כונסו להשמעת הרצאות בענייני דיומא מפי חיילים אחרים, על פי העניין. ההשתתפות הייתה מלאה. צריך להבין מעט את המכלול האנושי של אותה סוללה על מנת לקלוט את גודל המעמד ואת הטוטליות שבהקשבה. איש לא נעדר ואיש גם לא ניסה להתחמק וכל זה בזכות מה? תאנים כמובן (וגם האיום שמי שלא בא, הולך לישון עם אבוקסיס…).
השמש של חודש אוגוסט יקדה עלינו והעבודה בעבורה נשלחנו למקום ההוא הפכה קשה ומייגעת. קרה ונאלצתי לרוץ בין העמדה בה הוצאתי נתוני ירי לתותחים לבין המטבח בו הפכתי שניצלים לצהרים, וחזור חלילה. מפקד הגדוד ביקר יום אחד את כוחותיו וזכה לאירוח של חמישה כוכבים ואני, כמעט והועברתי לשרת במטבח הגדוד. רק ברגע האחרון הצליח מפקד הסוללה לשכנעו שהצהרתי על שבחיי האזרחים אני עובד כטבח, נובעת מחוש הומור המשונה שלי, שאפילו אני עצמי מתקשה להבין לפעמים. מפקד הגדוד עזב ואחרי זמן מה התחלף וגם זה שאחריו התחלף ואני שרתתי בגדוד זה, ביחד עם חברים נפלאים, עוד כארבע עשרה שנים נוספות.
היום זקנתי והצבא שלחני הביתה לאחר כבוד ואני מתגעגע מאד לכל תקופת שירותי ומתוכה. לא אשכח במהרה את שרות המילואים ההוא. אמנם ידידי אבוקסיס כשל בחשובה שבמשימותיו – נחירותיו לא הבריחו את חיילי המשטרה הצבאית שבאו לחפש סיגריות ללא מכס לפני חזרתנו למולדת. הוא גם הוסיף מספר קילוגרמים להיקפו ויש אומרים שבזכות זה, החיילים שהחליפונו קיבלו שטח משוחרר מיתושים. זכות זו, עמדה לו בגדוד שנים רבות. אינני יודע היכן אתה היום אבוקסיס, אבל אני אוהב אותך ומעריץ אותך יא-"מנסרה" מאז ועד היום הזה.
ובאשר לתאנים, הרי לכם ממטבחו של גדודי הצה"לי, מתכון תאנים חלבי:
קלף שלוש תאנים לסועד ( שפוך מים רותחים על התאנים עד לכיסויים, המתן דקה, סנן וקלף). חתוך התאנים לרבעים.
- אם אתה חייל בשדה וקצת ברנדי מצוי בכליך, ערבב גביע שמנת או גביע אשל או גביע גיל או חצי גביע קוטג' עם שתי כפות ברנדי וכף סוכר ושפוך כל זה על התאנים.
- אם אתה נהנתן, ערבב גביע שמנת חמוצה עם שתי כפות ליקר תפוזים כל שהוא, ושפוך על התאנים.
אל תשכחו לקשט עם פלחי תאנים. בתאבון.

לְפלַרְטֵט בְּגִיל כְּשֵלָנוּ

לְפלַרְטֵט בְּגִיל כְּשֵלָנוּ

בְּיוֹם הַאַתְמוֹל, כְּשֶאַך הִתְחַתָנְתִי,
יַדַעְתִי הֵיטֵב לְפלַרְטֵט
הֵבֵאתִי פְּרָחִים, פְּרָלִינִים בָּחַרְתִי
וְכֹל זֶה תָרַם לַדוּאַט

וְכָך עִם הַזְמָן, הִתְחַלְתִי בֵּינְתָיִים
לַתוּר עוֹלַמוֹת אחֵרִים
הַקְלִיפּס בַּעָגִיל, חָשוּב שִבְעַתָיִים
כְּשֶאֵיִן בַּאוֹזְנָיִים חוֹרִים

וְגַם עדָיִים נוֹצְצִים עִם שַרְשֶרֶת
נַחתוּ מִמַטוֹס בֶּחֶדְוָוה
מַמָש לֹא רָאוּ כַּמוֹךְ מְאוּשֶרֶת
מֵאַז שֶיָצְרוּ אֶת חָוָוה

עָבְרוּ עוֹד שָנִים, וּשְנֵינוּ בָּגַרְנוּ
וְנוֹסְפוּ סִפְרוֹנֵי הַשִירָה
מִילוֹת אחֵרִים דַפֵיהֵן קָרָאנוּ
שִידְרוּ רִגְשוֹתַיי כִּפְּשָרָה.

אַךְ הַיוֹם, הַפְרָליִן גוֹרֵם לְמִיגְרֵנָה
וּפְרָחִים מְבִיאִים עִיטוּשִים
וְגַם עַדַיִים, אוֹתָם מִי ירְאֵנָה?
וְספָרִים אֵיִן כְּבָר אֵיפֹה לָשִים

אַז מָה כְּבַר אָבִיא לָךְ, הַיוֹם כִּי הִגָענוּ
שֶתֵדעִי מַה גְדוֹלָה הַחֶמְדָּה,
מִלְבַד אֶת הָלֵב, (עָלָיו כְּבַר שָמַענוּ).
מִילִים לְיָיצֵר תְּהוּדָה?

יום חמישי, 11 ביוני 2009

הַגְלַדְיוֹלָה בַּעוֹלָם

הַגְלַדְיוֹלָה בַּעוֹלָם

בְּמָרוֹקוֹ, רָכְשָה חלִיפָה מְחוּיֶטֶת,
וּבְּסִין הִיא אָכְלָה לָה צַבִּים.
בִּפְּרוֹבַנְס עִם נְכָדֶיהָ, טִיילָה לָה רוטֶטֶת,
וּבְּפָּרִיז רַק נִיצְלָה מַצָבִים.

בְּמַדְרִיד, הִיא מְאֹד אהָבָה הַפָּאִיָיה,
בַּרְצֵלוֹנָה הִצִיעָה דָגִים,
בִּגְרָנָדָה, מִסְגֶרֶת הַפַּסְחָא הִפְתִיעָה
וְנְיוּ יוֹרְק רוֹפְפָה לָה בְּרֶגִים.

אַקָפּוּלְקוֹ כּוּלָה כְּבָר הַייְתָה לְרַגְלֵיהָ
אֶקְזוֹטִית כְּמוֹ אַגָדוֹת
בְּקרֵיינְס בּאוֹסְטרָלִיָה חָלְתָה, וְעַלֶיהָ
הוּטָל לֶאֱכוֹל רַק גְלִידוֹת.

בְּתַאִילָנד, הַלַּיְלָה בִּילְתָה בַּרָכֶּבֶת
מִבּנגְקוֹק וְעַד לְצַ'אנְג מַאִי,
וּבְּלוֹנְדוֹן, סָבִיב מַבִּיטָה וְחוֹשֶבֶת,
שֶהָאַרְיֵה שֶבְּבַּקִינגְהֵם, חַי.

וְאַנִי לְיָדָה אַסְקוּפָּה הַנִדְרֶסֶת
לִי הִיא מוּשָא לְסגִידָה,
וְאֵין לִי מוּשָג אִם בִּכְלָל הִיא תוֹפֶשֶת,
שֶהִיא בִּשְבִילִי אַגָדָה.

אֵיך זֶה?

אֵיך זֶה?

אֵיך זֶה שֶאַרְבָּעִים שָנָה:
קָמְנוּ בַּבוֹקֶר מֵאוֹתָה מִיטָה, וְעדָיִין הָלַכְנוּ בִּדְרָכִים שוֹנוֹת?
בָּנִינוּ חלוֹמוֹת שוֹנִים לְקַרְיֵירָה, וּמִשֶשָבְנוּ, זָכִינוּ מֶחלוֹם מְשוּתָף לִיהנוֹת?
לַמְרוֹת הְיוֹתֵנוּ שַייָכִים לְכּוֹכְבֵי לֶכֶת שוֹנִים, הִצְלַחְנוּ עוֹלָם מְיוּחָד רַק לָנוּ לִבְנוֹת?
כְּשֶבְּעוֹלָם פְּרָטִי זֶה, הַמִגְדָלוֹר שֶל חַיֵינוּ, הָיָה גִידוּל הַבָּנוֹת...

אֵיך זֶה שֶאַרְבָּעִים שָנָה:
גַם כְּשֶרָבְנוּ, רָצִינוּ בְּסַך הַכּוֹל לַגַעַת וְלִתְהוֹת,
וְלֹא הִפְסַקְנוּ לְהַבִיט בַּעֵינָיים, גַם כְּשֶהַעֵינָיים הָיוּ בּוֹהוֹת.
וְגַם מִקְצוֹת עוֹלָם, חָשְנוּ בְּיַחַד גַם כְּשֶהָיִינוּ בּוֹדְדִים,
וְעַל הַמֶרְחָק הַפִיזִי גִישַרְנוּ, בַּחלוֹמוֹת שֶחָפְפוּ לְלֹא תַּקְדִים.

אֵיך זֶה שֶאַרְבָּעִים שָנָה:
עָבְרוּ בַּאַחַת, כְּאִילוּ רַק אֶתְמוֹל חָיִינוּ אֶת הַמִפְגָש הַרִאשוֹן,
שֶאֵין אנִי זוֹכֵר אֶת עַצְמִי בִּלְעָדַייך, וּכְּשֶאַת אֵינֵנָה, אֵין אנִי יָכוֹל לִישוֹן,
שֶעַד הַיוֹם, אנִי מַבִּיט עָלַייך, כֹּל אֵימָת שֶאנִי חָש צוֹרֵך בִּמְנוּחָה לַעֵינָיים
שֶלְיָדֵך אנִי חָש חַי, כְּאִילוּ בָּגַרְתִי רַק לִפְנֵי שְעָתַיים?

בְּהַתְחָלָה

בְּהַתְחָלָה

עַל מָה שֶאַמְרוּ עַל עָרִינוּ, צָרִיך עוֹד לְהִתְרָגֵל
שֶעָפוּלָה הִיא חוֹר בְּסוֹף הַסַרְגֵל.
וְעַל כְּפַר סָבָּא, שֶהִיא עִיר, אַבָל בְּעֶצֶם כְּפָר,
וְרַק עַל בְּאֶר שֶבָע לֹא אָמְרוּ שוּם דָבָר...

אִם כִּי בְּעֶצֶם בְּאֵר שֶבָע הִיא עִיר עִם תִּיאַטְרוֹן,
וְלֹא שָכַחְנוּ גַם אֶת הַקוֹנְסֶרְבָטוֹרִיוֹן,
וַאנִי עַל בְּאֵר שֶבָע אֵינֵנִי צוֹחֵק כְּלָל,
כִּי בִּבְאֵר שֶבָע פָּגַשְתִי לַרִאשוֹנָה אֶת מִיכַל.

אנִי - תַּלְמִיד תִיכוֹן וְהִיא כְּבַר בַּצָבָא - אוֹי לַסקַנְדָל,
וְהָיָה לָה שֵעָר מְתוּלְתָל, בְּצֶבַע שֶל פִּרְחֵי חַרְדָל
וְאַחרֵי שֶעָמַדְתִי בַּבְּחִינָה עַל צָ'יִקוֹבְסקִי וְעַל צִילוּם הַעוּגָה מִבֵּית אִימָא,
הִתְאַהבָה בַּסְווֶדֵר שֶלִי, וְלָצֵאת אִתִי הִסְכִּימָה.

אבָל אנִי הָיְיתִי יֶלֶד מְגוּדָל וְחמוֹר לְלֹא תַחרוּת
וְעוֹד הָיוּ לִי צָרוֹת בְּנוּסַח בְּחִינוֹת הַבַּגְרוּת,
וְלָכֵן בַּהִזְדַמְנוּת הַרִאשוֹנָה בָּה פָּגְשָה קָצִין עִם עתִיד,
הֵעִיפָה אוֹתִי, וְעוֹד חָשְבָה שֶזֶה לְתָמִיד.

אבָל אנִי אָרַבְתִי לָה מִתוֹך הַצֵל חָמֵש שָנִים,
עַד שֶעֶרֶב אֶחָד נִפְגָשְנוּ פָּנִים אֶל פָּנִים,
וְאָז רָקַדְנוּ שוּב, וְלֹא חָשְתִי שֶהַזְמָן אֶת הַקֶשֶר מִיתֵן
וְהִיא הֶחֱלִיטָה – זֶהוּ, אִיתוֹ אנִי אֶתְחַתֶן.

אבָל לָקַח לִי שָנָה לְשַכְנְעָה לַבוֹא בַּבְּרִית,
לַמְרוֹת כֹל זְחִילוֹתַיי, הִיא שִיחקָה אֶת הַאכְזָרִית,
וְטָענָה שֶלֹא בָּא לָה לְכָבֵּס אֶת הַגַרְבָּיִים שֶלִי
(לַמְרוֹת שֶגַרְבָּיִים מְלוּכְלָכִים שָמִים בַּמַקְפִיא).

אבָל בְּרֶגַע חוֹסֶר רִיכוּז, סוֹף-סוֹף הִצְלַחְתִי לְסְחוֹפָה,
אָמְרָה "כֵּן" וּמִייַד גָרַרְתִי אוֹתָה אֶל מִתַחַת לַחוּפָּה.
וּמֵאָז עָבְרוּ אַרְבָּעִים שָנָה וְכֹל הַזְמָן אנִי שוֹכֵחַ שֶאנִי כְּבָר לֹא חָייַב,
לִהְיִוֹת בָּה כֹל הַזְמָן כֹּל כָּך מְאוֹהָב.

הַחַתוּלִים שֶל מִיכַל

הַחַתוּלִים שֶל מִיכַל


בְּחָצֵרֵנו הִשְתַכְּנוּ מֵאוֹת שֶל חָתוּלִים,
בּרִיאִים וּשְזוּפִים כּוּלָם, עסוּקִים בְּהִילוּלִים,
וְאַף לַאחַרוֹנָה חָתְמוּ שָלוֹם עִם אֵיזוֹ אָגוּדָה
שֶל עַכְבָּרִים שֶפָּחַדוּ בְּחִיל וּבִרְעָדָה.

הֵם חתוּלֵי רְחוֹב, שֶאֶת טְפָרָם שוֹלְפִים לִפְנֵי כָּל זָר
כְּשֶפַרְצוּפָם זוֹעֵף, וגַם לִבָּם כְּעוֹלָמָם, אַכְזָר...
וּכְשֶשָכֵן יוצֵא אֶל הֶחָצֵר, אַז הַפַּרְוָה סוֹמֶרֶת,
וְאִם שְכֵנָה תָּעֵז לָבא, אוי לְאותָה גְבֶרֶת.

הַמַשָאִית תִּפְרוֹק תָּדִיר שָקִים עִם מְזוֹנוֹת
שיחולקו לחתולים, יומית, מנות-מנות.
ויש אומרים שהמזון לגמרי משובח,
ושגם כלב של שכן אכל, וגם נבח.

והמחסן העיקרי של אלה מטעמים
בתא מטען של מכונית, שם הם ממוקמים
ואם תחפוץ להיכנס לאוטו, ולנסוע
אז מהריח תתעלף, תמחץ את המנוע...

וכמו בווינה בימים של יוסף השני
לחתולים יש מיטיבה, עם רגש בורגני
היא מממנת את הכול, מזון ובילויים,
וגם הבטיחה הרצאות, בריכת שחייה, וג'ים(!)

היא מלטפת את ראשם ברגש אימהי
וגם נתנה להם שמות, לולו וגם ליהי
והם את שמה ממלמלים, שמחים בדרך כלל
הידד לכל ההטבות, תודה רבה מיכל!

הַתְמוּנָה

הַתְמוּנָה


אַנִי מַבִּיט בְּתמוּנָתָהּ מִלִפְנֵי מ' שָנִים וְלא מַאמִין
שְעֵרָה הַגַלִי וְגוּפָה הַתָמִיר הִכּוּ אוֹתִי כְּבָר אַז בְּסַנְווֵרִין,
אֶת נְעוּרֶיה הֶעֱנִיקָה לִי כְּאִילוּ מִכַּד שֶהִיא יָצְקָה,
וַאנִי כֹּל טִיפוֹתֵּיהָ שָתִיתִי דָקָה אַחָר דָקָה.

וַאנִי מַגְבִּיהָ הַמַבַּט, רוֹאֵה אוֹתָה, וְהִיא עתִירַת מִידוֹת,
כֵּיצַד מֵהַיַלְדָה שֶל אַז, צָמְחָה גְלַדְיוֹלָה שֵכַּזֹאת?
מַה הַסָם שֶחִיזֵק לֵב עַדִין וְהַפָכוֹ לְלֵב מַענִיק,
מַה יֵש בַּה הַיוֹם, שֶמִמֶנוּ אַף פַּעַם לֹא שָבַעתִי מַסְפִּיק?

הַאִם זֶה הַרָצוֹן לִיצוֹר בְּעֵט וּבְּמִכְּחוֹלִים
עַל נְייָר, בַּד וְקַרְטוֹן, בְּמָצָגוֹת, וְהַכּוֹל בִּנְחַלִים?
הַאִם אֵלֶה סְפָרַייךְ, שֶלֹא בָּרוּר מַה קָדַם, הַאִיוּר אוֹ הַכְּתִיבָה?
אוֹ אוּלַי בַּסַקְרָנוּת וְהַרָצוֹן לִבְלוֹעַ אֶת כֹּל הַעוֹלָם בְּאַהבָה.

כִּי לְעִתִים אַנִי מַבִיט בַּך תוֹך כְּדֵי אוֹפֵּרָה אוֹ תֵּיאַטְרוֹן,
וְעַל פָּנַייִךְ נְסוּכָה הִילָה שֶל צוֹעֶקֶת "תוֹדָה" בְּמלוֹא הַגָרוֹן,
כְּאִילוּ הַבּוֹרֵא עָשָה רַק עבוּרֵך אֶת עוֹלָמוֹ לְדוֹרוֹן
אַת בְּכֹל רֶגַע, מוּכָנָה לְהוֹדוֹת לוֹ עַל כַּך בְּרוֹן.